איש אשר רוח בו- פנחס תשפ"ב
זכה דורנו להיות דור של תחיה, דור בו שבה האומה אל מקומה ולארצה, דור בו אנו חוזרים לחיים שלמים ובונים את אומתנו בכל המישורים. דוקא בדור כזה, נדרשים מנהיגי הציבור להיות בבחינת "איש אשר רוח בו",
הרב רונן טמיר ט"ז תמוז תשפ"ב
בפרשתנו, פרשת פינחס, מתרחש תחילתו של מעבר ההנהגה בעם ישראל, מהנהגת משה- "פני חמה", להנהגת יהושע- "פני לבנה". משה פונה לה' ומבקש: "יפקוד ה' אלוקי הרוחות לכל בשר, איש על העדה. אשר ייצא לפניהם, ואשר יבוא לפניהם, ואשר יוציאם, ואשר יביאם, ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה".
מהי משמעות הביטוי "אלוקי הרוחות לכל בשר"? מדוע כך בוחר משה לתאר את עם ישראל? מבאר הנצי"ב: "לכל בשר- שרוח שלו רך ונפתה(- מועד להתפתות) כמו בשר שהוא רך". הרוח הלאומית הטבעית של ישראל, עלולה להשתנות ולנשוב לכיוונים שונים, גם אלה הפחות רצויים. כדי לשמור על רוח איתנה ומכוונת לטוב וליושר- יש לבחור מנהיג שיידע לנתב במדוייק את הכוחות הצפונים באומה, ולהתאים אותם אל הייעוד האלוקי שלה.
בהמשך, מוסיף הנצי"ב ביאור שני: "לכל בשר- שהרוח דומה לבשר, להיות נמשך אחר הנאת עצמו, והרי זה כמו תענוג בשרים...וכל אדם- רוחו, שהיא דעתו, נמשכת לפי הנאתו. משום הכי, קשה להנהיג את ישראל באמת, אלא איש אשר דעתו עזה, בלי שום הנאת עצמו". על המנהיג להיות נקי מכל מגמה למצוא חן בעיני אחרים, דעתו של המנהיג צריכה להיות יציבה וחזקה, כדי להחזיק עמדה כנגד הרוחות הזרות הנושבות לעיתים בציבור, וכנגד אינטרסים צרים המנסים להטות את שיקול הדעת הכללי.
תשובתו של הקב"ה לבקשת משה מגיעה מיד. "קח את יהושע בן נון, איש אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו...על פיו ייצאו, ועל פיו יבואו, הוא וכל בני ישראל איתו, וכל העדה". ומבאר הנצי"ב: "רוח בו-רוחו, היינו דעתו, עומדת בפני עצמה, ואינה נמשכת אחר נטיה רצונית להנאת עצמו או אחרים. וסמכת את ידך עליו- שתהא לו סייעתא דשמיא לכוון האמת ודעת ישרה...דאפילו איש שראוי לזה, נדרש לסיוע מן השמיים לכוון האמת...ומזה נקיש(-נלמד) סמיכה להוראה, דלא מועילה אלא לראוי לזה".
מנהיג נדרש להיות "איש אשר רוח בו". כדי להוביל את עם ה', יש להיות נאמן אך ורק לאמת, לרצון האלוקי. מנהיג שכפוף מנטאלית לרצון הציבור ולמאוויים הנמוכים שבחברה, ומנסה למצוא חן בעיני העם- לא יוכל בשום אופן למלא את תפקידו ולרומם את הציבור. לעיתים, נדרש מנהיג לומר, ואף לפעול, בניגוד לרוח הנושבת בציבור. כך מדריך אותנו הלל הזקן, שכיהן כנשיא: "בשעת המכנסים- פזר, בשעת המפזרים- כנס", ומבאר הרב קוק: "בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס(-עבודה פרטית), אז יפזר- יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כוחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו...ובעת שיעבור זמן רשום, וההתעוררות תהיה חזקה להתעסק בעניינים כלליים, תיקון הכלל החומרי והרוחני, ישפלו הידיים בעסקי הפרטים, ותתמעט החכמה והצדק והעושר הפרטי, החומרי והרוחני, עד שמזה תגיע מגרעת גדולה- לא רק לפרטים שהם עמודי הכלל, כי אם גם באוצר השלימות הכללי ישולח רזון. אז, בעת המפזרים יותר מדי- ראוי לעורר לכנס, להתעסק בשלימות היחידית טרם ייצא להשלים את זולתו, לבל ילָמֶד טרם ילְמָד, ובל יקשוט אחרים טרם יקשט עצמו...זאת היא העצה הנכונה תמיד לאיש אשר ליבו ער, להשכיל אל מצב ההפרזה שבדור, ולהשלים את החסר".
זכה דורנו להיות דור של תחיה, דור בו שבה האומה אל מקומה ולארצה, דור בו אנו חוזרים לחיים שלמים ובונים את אומתנו בכל המישורים. דוקא בדור כזה, נדרשים מנהיגי הציבור להיות בבחינת "איש אשר רוח בו", לומר את האמת ולחנך מתוך נאמנות לדבר ה', גם כאשר הוא לא תואם בהכרח את הרוח הנושבת בשדרות הנמוכות של החברה. לאורם של מנהיגים אמיצים, שאינם מפחדים ומתקפלים מול רוחות רעות, נוכל לצמוח כציבור ולהיות נאמנים לייעודנו האמיתי- "והייתם לי סגולה מכל העמים", אמן.
שבת שלום ומבורך!