והאיש משה ענו מאד | בהעלותך תשפ"ג
והאיש משה ענו מאד בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".
הרב רונן טמיר י"ג סיון תשפ"ג
בפרשתנו, פרשת בהעלותך, מתרחש אחד המעברים הדרמטיים בתולדות עם ישראל. הנהגת האומה, שהיתה מרוכזת בידיו של משה רבנו, עוברת להיות תחת 70 איש מזקני ישראל, שבהמשך ייקראו הסהדרין. "וירדתי, ודברתי עמך שם, ואצלתי מן הרוח אשר עליך, ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תשא אתה לבדך".
ואכן, מעבר זה מרחיב מאד את מעגל הנבואה בישראל, עד כדי כך שגם אותם שניים אשר לא נבחרו לסנהדרין, זוכים להתנבא במחנה. לכאורה, זו קריאת תיגר על ייחודו של משה, וכך אכן טוען יהושע, ומבקש ממשה: "אדוני משה, כלאם!" אך משה, ברוב ענוותנותו, משיב: "המקנא אתה לי?! ומי יתן כל עם ה' נביאים, כי יתן ה' את רוחו עליהם!"
מעבר זה, טומן בחובו אתגר גדול לעם ישראל- האם ישכילו להבין עדיין את ייחודו של משה? האם יבחינו בהבדל היסודי בינו לבין כל שאר הנביאים?
בסיומה של הפרשה, אנו מתוועדים לתקלה חמורה בהקשר זה. "ותדבר מרים ואהרן במשה, על אודות האשה הכושית אשר לקח, כי אשה כושית לקח. ויאמרו: הרק אך במשה דיבר ה'? הלא גם בנו דיבר! וישמע ה'. והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה".
בהמשך הפרשיה, מברר הקב"ה לאהרן ולמרים, את מעלתו הייחודית של משה- "בכל ביתי נאמן הוא". דברי הקב"ה מחדדים את הפער היסודי שבין משה לכל שאר הנביאים, בדורו ובעתיד. דוקא בשלב בו התרחבה הנבואה בישראל, והתפשטה על 70 הזקנים, יש צורך להעמיק את ההבנה במעלת משה ובהירות הנבואה לה זכה, בחינת אספקלריא מאירה.
ננסה להתבונן מעט במידת הענווה של משה רבנו, בדרכו של "אור החיים" הקדוש. הדברים נכתבו בהקשר של קירון עור פני משה, לו זכה ברדתו מהר סיני.
"ובמדרש 'ר' יהודה בר נחמן אמר- כשכתב משה התורה, נשתייר בקולמוס קמעא, והעבירו על ראשו, ומשם נעשה קרני הוד'. ודבריהם ז"ל סתומים וחתומים".
על פי המדרש, הדיו שנותרה בקולמוס, כאשר כתב משה את התורה, היא שגרמה לסגולה נפלאה זו. אך מה פשר הדבר? מדוע הניח הקב"ה דיו מיותר בקולמוס?! אדם, שאינו יודע לכוון במדוייק את כמות הדיו הנדרשת, שם בקסת מעט יותר מהנצרך. אך הקב"ה לא זקוק ל"טווח ביטחון" שכזה!
לכן, מבאר "אור החיים" הקדוש ביאור נפלא: "ואולי שיכוונו לומר, כי מצינו שמידת הענוה למעלה מכל...ומצינו שהעידה התורה על משה שעניו מאד מכל האדם, וכשאמר ה' לכתוב הדברים(-את הפסוק העוסק בענוותנותו של משה עצמו)- מצינו שלא כתב 'עניו' אלא 'ענו', חסר יו"ד, ואף זה מן הענוה, ובשכר זה זכה לקרני הוד...והוא מה שרמז ר' יהודה, באומרו 'נשתייר בקולמוס קמעא', והוא אות יו"ד שהיה צריך לכתוב, ולא כתב לרוב ענוותו, וממנה זכה כנזכר...ואולי, כי חזרה עטרה ליושנה בבחינת פניו, על דרך אמרם ז"ל 'בספרו של ר' מאיר כתוב כתנות אור', כמו כן משה- נעשה עור פניו אור ".
ענוותנותו של משה, גרמה לו לכתוב על עצמו ועל מעלת ענוותנותו, מתוך ענוה. משה מחוייב לכתוב את התורה על פי ה', אך מנסה לצמצם את עצמו, ולא "לתפוס נוכחות" ככל האפשר. לכן, מהאות שהחסיר משה נשתייר הדיו האלוקי בקולמוס, וממנו נוספה למשה מעלה עצומה של קירון עור פניו.
ממשה רבנו, אנו לומדים מהי ענוות אמת. ענוה היא היכולת להיות מודע לכוחות בהם ניחנתי, מתוך ייחוס הכוחות אל מקורם האלוקי. ענוה כזו, מביאה לתוספת שפע וברכה, כיוון שהיא קושרת את המקבל אל המקור, אל השורש ממנו נובעים הכוחות.
יהי רצון שנזכה להאיר בנו ממידתו של משה רבנו, ומתוך כך נזכה לברכת ה', "יאר ה' פניו אליך ויחונך", אמן.
שבת שלום ומבורך!