שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ
לאחר קריעת הים שהיתה התגלות מופלאה של גודל אהבתו של הבורא לישראל ושל יכולתו הבלתי-מוגבלת קשה מאד להבין את תלונות העם המופיעות בהמשך הפרשה.
הרב יהושע וידר י"א שבט תשע"ט
חלקה הראשון של פרשתנו עוסק בנס המופלא של קריעת ים-סוף. עַם ישראל שזה עתה נולד, בַּיציאה ממצרים, עומד בפני סכנה קיומית מיידית שבדרך הטבע לא נראה לה כל פיתרון אפשרי. במצב זה מתברר שבמידה ונוצרת התנגשות חזיתית בין אפשרות המשך קיומו של העם לבין חוקי הטבע – הטבע הוא זה שיכוף את ראשו בפני הקדוּשה האלקית המחַיה את העם ויִסוג לאחור, ועַם ד' ימשיך בדרכו.
לאחר התגלות מופלאה זו של גודל אהבתו של הבורא לישראל ושל יכולתו הבלתי-מוגבלת קשה מאד להבין את תלונות העם המופיעות בהמשך הפרשה: "מַה נִּשְׁתֶּה?", "הֲיוּכַל אֵ-ל לַעֲרוֹךְ שֻׁלְחָן בַּמִּדְבָּר?" (תהלים עח). האמנם באמת פקפקו ישראל ביכולתו של הבורא למלא את מחסורם?
את התשובה יתכן שנמצא מתוך התבוננות בעצמנו: קל לנו להכיר בריבונותו של הבורא על חיינו באופן כללי, אולם ליישם הכרה זו בכל עשיה יום-יומית ולחבר אליה את שטף מחשבותינו והרגשותינו – זה כבר קשה הרבה יותר. כך גם בני ישראל ידעו בוודאות שהבורא הינו כל-יכול ושהוא אוהב אותם, אולם ההוכחה שהבורא ישמור על קיומו של עם ישראל במקרה של התנגשות קיצונית עם עולם הטבע, כפי שהוכח בקריעת ים-סוף עדיין לא סיפקה את הצורך להיווכח בכך שהבורא ממלא וימלא גם את צרכינו האישיים ה'קטנוניים' מדי יום ביומו. בכך נוכחנו בניסים היום-יומיים של המן והבאר. וגם במישור האישי – לא רק חיינו כשלעצמם ניתנו לנו במתנה כחסד חינם של הבורא באהבתו אותנו, אלא גם כל מחשבה והרגשה, אכילה ודיבור הינם ביטוי לחסדו ולהשגחתו המתמדת עלינו.
שבת שלום ומבורך!