בכורות של קדושה
פרשתנו עוסקת בהבחנה הגדולה בין מצרים לישראל. לאורך הפרשיות האחרונות ישראל השקועים במט' שערי טומאה עוברים בירור עמוק מי הם לעומת מצרים.
הרבנית מירב דיין ט' שבט תשפ"א
פרשתנו עוסקת בהבחנה הגדולה בין מצרים לישראל. לאורך הפרשיות האחרונות ישראל השקועים במט' שערי טומאה עוברים בירור עמוק מי הם לעומת מצרים.
כלל ידוע בתורה הוא: ש'כל שקנה עבד קנה רבו', עבד לא יכול לקנות דבר, אין לו רכוש משל עצמו, אין לו קניינים, כל מה שהוא קונה שייך לאדון. כשלאדם אין יכולת לקנות דבר זה מצביע על סוג של חולשה, אין לו דבר שהוא המחליט הבלעדי עליו. כל אדם חופשי ונורמלי רוצה להיות אדון לאיזה דבר, שהוא בעצמו יחליט עליו מה לעשות אתו וכיצד להשתמש בו. העבד לא יכול להיות אדון לדבר אחר שברשותו, הוא עבד בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו.
ואף יותר מכך, הגמרא בבא מציעא (צו.) שואלת לגבי הדין של 'שלוחו של אדם כמותו' – מה הדין בעבד? האם העבד נחשב כאדונו לעשות לו שליחותו לעניין להשאיל חפציו? והרי יש לנו כלל שאומר שכדי שהשליח יוכל להיחשב כמשלח (לדוג': כמו לעניין לקדש אשה עבורו) הוא צריך שהדינים השייכים במשלח יהיו שייכים בשליח, וכאן אין יכולת העבד להשאיל חפצים כאדונו שהרי אין לו חפצים כלל וממילא גם לא יכול להשאיל! ומתרצת הגמרא 'מסתברא יד עבד כיד רבו דמיא', כלומר לא רק שלעבד אין יכולת אחיזה בקניינים ואינו אדון לעצמו אלא כל פעולות שהוא עושה נחשבים כאילו הבעלים עצמו עשה, הזהות של העבד מטשטשת ומשתלבת בזהות אדונו. כך עמ"י, בשקיעה נוראה בעבדות הקשה איבדו כמעט לחלוטין את זהותם שהלכה והשתלבה עם זהותם של מצרים. וכמו שכותב המהר"ל:
"ובמדרש שוחר טוב (תהלים קט"ז) 'ויוציא אתכם מכור ברזל כשם שהזהבי פושט ידו ונוטל הזהב מן הכור כך הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים וכעובר שהוא נתון בתוך מעיה של בהמה והרועה נותן ידו ושומטו כך הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי' ע"כ. בארו בזה המדרש שני דברים גדולים מאוד שהיו במצרים, האחד שהמצריים היו מחזיקין וגוברין עליהן בחזקת היד שלהם שלא יצאו ישראל מרשותם, השני מעצמם של ישראל שהיו בתוך מצרים כאלו היו מחוברין למצרים טפלים עמהם אין להם מציאות בפני עצמו" (גבורות ה' פ"ג).
ההבחנה המרכזית שעושה הקב"ה בין ישראל למצרים מונחת בשאלה מי הבכור. מי העם הראשון שיקח את הבכורה, את ההנהגה? מי העם שיוביל את התרבות האנושית כולה? האם המעצמה המצרית השקועה בגסות החיים עד "שבשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג, כ) העובדת לבע"ח ומרימה על נס את החייתיות שבאדם או עמ"י?
עמ"י עצמו עדיין לא מבין מה תפקידו ומהי איכותו, הוא מרגיש מבחינה תרבותית אחד עם מצרים, כעובר במעי אמו, עם אותו 'מטען גנטי', הרצונות אותן רצונות והשאיפות אותן שאיפות, עד כדי כך שאף לאחר יציאת מצרים עוד היו כאלה שאמרו "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשאים ואת האבטחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים" (במדבר יא, ה).
התשובה לעמ"י היא "קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל באדם ובבהמה לי הוא" (שמות יג, ב) – הקב"ה מצווה את בני ישראל תהיו לי קדושים – מופרשים – מובדלים לי, לעבודתי. ורש"י מסביר 'לי הוא': לעצמי קניתים ע"י שהכיתי בכורי מצרים.
פירוש המילה לבכר היא להעדיף. הקב"ה מרים את עמ"י מתוך מצרים "הניסה אלוקים לקחת לו גוי מקרב גוי" ומברר את עדיפותו של ישראל על פני מצרים ע"י הבכורות. הנצי"ב מוולוז'ין מסביר שלבכור יש כח רוחני מיוחד שאין בשאר הילדים, "כל אופני בכורה יש בו כח רוחני חזק יותר מפשוט ובזה מתחזק כח הקדושה או הטומאה שעליו" (שמות יא, ה).
הקב"ה, ע"י הכאת בכורי מצרים, מקדש את בכורי ישראל. כל בכורי מצרים ללא יוצא מן הכלל מתים, מבכור אדם ועד בכור בהמה, מבכור אישה ועד בכור איש – "כי אין בית אשר אין שם מת". ולעומתם הקב"ה מצווה את עמ"י לקדש דווקא בכורי פטר רחם, דווקא הראשונים לאמם.
שואל המהר"ל בספרו גור אריה: מדוע לא כל הבכורות בישראל קדושים כשם שה' היכה את כל בכורי מצרים? מדוע דווקא בכור פטר רחם?
על הפסוק "פטר כל רחם" כותב רש"י: 'שפתח את הרחם תחילה'. המהר"ל מסביר שבכור האיש לא יוצא לאוויר העולם אלא רק בכור האישה, והקדושה שייכת דווקא בדבר שהוא ראשית המציאות. לכל דבר חומרי קדמה צורה, תוכן מהותי. הדבר הכי ראשיתי זה הקודש, המהות הרוחנית שבעקבותיה נוצר העולם והמציאות החומרית. הבכורות הישראליים מסמלים שהבכורה שייכת לעולם הרוחני ולא לגשמי, לא השלטת החומר על השכל אלא השכל על החומר. מה שצריך להוביל את האומה ולבסוף את האנושות כולה זה הקודש.
במכת בכורות הקב"ה מגלה מי הבכור האמתי "כה אמר יהוה בני בכרי ישראל", ומהי העבדות הנכונה והראויה "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים" (קידושין כב:) עבדים לקודש ולא לחומר.
שבת שלום ומבורך.