כי לא בחיפזון תצאו
בפרשת "בא" מגיעה לקיצה גלות מצרים, לאחר מאתיים ועשר שנים. הציווי על אכילת קרבן פסח, "ואכלתם אותו בחיפזון", מתאר את האוירה הכללית של בני ישראל ביציאת מצרים- אוירה של חיפזון, מהירות ושינוי חד מעבדות לחירות.
הרב רונן טמיר ג' שבט תשע"ח
בפרשת "בא" מגיעה לקיצה גלות מצרים, לאחר מאתיים ועשר שנים. הציווי על אכילת קרבן פסח, "ואכלתם אותו בחיפזון", מתאר את האוירה הכללית של בני ישראל ביציאת מצרים- אוירה של חיפזון, מהירות ושינוי חד מעבדות לחירות.
אנו מבינים היטב כי גאולת מצרים היתה "אֵם כל הגאולות", והשאירה בנו רושם לדורות. עם זאת, מלמדים אותנו חז"ל כי יהיה הבדל יסודי בין גאולת מצרים לגאולה האחרונה, באופן בו תתרחש הגאולה. ישעיה הנביא מבשר: "כי לא בחיפזון תצאו", בשונה מגאולת מצרים, ויש לתת לב לשורש ההבדל הזה.
מבאר הרב קוק: "האופי של פסח מצרים הלא היה בחיפזון- חיפזון השכינה, חיפזון דישראל וחיפזון דמצרים. הכל נעשה במהירות ובשטף, כזורק חץ מקשת...והפלא הזה נעשה כדי להבדיל את העם הזה מכל המהומה החשיכה של כל עמי האליל אשר מלאו את הארץ, מכל עברי הישוב אז".
החיפזון בגאולת מצרים היה הכרחי, כדי לנתק את ישראל מהתרבות המצרית הטמאה אשר אפפה אותם. עיקר הגאולה היה תלוי בהפרדה מוחלטת של עם ישראל מזוהמת מצרים, ולכן לא היה מנוס מניתוק מהיר וחד. כך יצא עם ישראל ממ"ט שערי טומאה, אל מעמד נפשי ורוחני של "עם לבדד ישכון", בדרך למעמד הר סיני ומתן תורה.
לעומת זאת, בגאולה האחרונה התפקיד של ישראל כלפי האנושות כולה, שונה במהותו, ובהתאם לכך גם אופיה של הגאולה.
"בצעדים איטיים הננו הולכים אל מערכת הגאולה, ומטרתה איננה כעת אותה הבריחה מכל העולם כולו, כי במשך הזמן כבר הספקנו להאיר הרבה אופקים שהיו מלאי מחשך, הספיקה השפעתנו לזכך את העולם בהרבה מדרגות...ועתה, הנה הגאולה לעתיד הולכת היא ובאה בשביל שתי מגמות אדירות. המגמה האחת- לגמור את המפעל של אורנו הנפלא במלוא התבל, להציג את אותה האורה בצורתה היסודית הטהורה...והמגמה השנית- להסיר מאיתנו בעצמנו את כל אותן הנטיות הזרות, אשר עלו בנו מתוך ההתערבות בין הגויים בכל משך הזמן הארוך של הגלות ותוצאותיה".
בגאולה העתידה, אשר אליה אנו צועדים ולה אנו מצפים, אנו נדרשים להתחבר מחדש אל האנושות כולה, חיבור הבא מתוך מודעות מלאה לעוצמתנו הפנימית ולייחודנו כעם ה', מתוך זיקוק ודיוק של תפקידנו הייחודי כ"לב שבאומות". כעת, דוקא המתינות והיסודיות- היא שתאפשר לנו להופיע את מלוא האור המיוחד אותו אנו מיועדים להאיר בעולם. לכן, החיפזון אינו יכול להיות חלק מהתהליך הזה, אלא דוקא התנועה הנפשית ההפוכה- מתינות, דיוק בפרטים ויסודיות.
כך מסיים הרב: "כי אז, דוקא אז, כאשר עוד הפעם, כיום צאתנו ממצרים, נעמוד על רגלי עצמנו בעוצמה הנשמתית, להיות דורכים על במותי ארץ בגאון ה' צור ישראל- אז יראו כל העמים צדקנו, ומשפט חירותנו ייגלה ויראה על פני כל מלוא עולם".
יש להדגיש, כי איננו מתמכרים חלילה לתהליך האיטי. אנו מתפללים לקב"ה "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח", ומקווים שאור הגאולה יזרח עלינו מהרה, אך לצד התפילה והציפיה לגאולה מהרה- אנו מבינים כי הפעם מדובר בתיקון עמוק וסופי בכלל האנושות, ולכן לא נוכל הפעם להותיר "קצוות פתוחים", ולא נסתפק ביציאה למדבר תוך ניתוק ובריחה שלנו מטומאת העמים.
יהי רצון שנזכה לראות בקרוב, בעינינו ממש, את העולם מגיע לתיקונו, ואת כבוד ה' מתגלה בעולם כולו במלוא הדרו. "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו", אמן.
שבת שלום ומבורך!