חיפוש

הקדוש הינו פרוש ומובדל מההיגררות אחרי נטיות החומר כשלעצמן ומתוך פרישות זו מתפנה תודעתו לעיסוק בעולמות הרוח

הרב יהושע וידר כ"ח ניסן תשפ"ב

פרשתנו, פרשת קדושים, נפתחת בתביעה מרוממת מאד – "קדושים תהיו!". הקדוש הינו פרוש ומובדל מההיגררות אחרי נטיות החומר כשלעצמן ומתוך פרישות זו מתפנה תודעתו לעיסוק בעולמות הרוח. אם נתאר לעצמנו מה יהיה יחסו של אדם כזה, קדוש, לחברה הסובבת אותו מן הסתם יצייר לנו דמיוננו אדם מתבודד ומסוגר, המתרחק מסאון החיים ומטרדות החברה כדי שאלו לא יסיחו את דעתו מההתייחדות עם עולמו הפנימי.

פרשת קדושים מלמדת אותנו את ההיפך הגמור – לאחר הציווי "קדושים תהיו" מופיעות מצוות רבות העוסקות דווקא ביחסי-אנוש תקינים. דווקא ההיזהרות ברכושו ובכבודו של הזולת היא השער לקדוּשת-אמת.

חלקה השני של הפרשה עוסק בעונשי איסורי העריות. הקשר הנכון בין איש לאשה נקרא "קידושין", אולם דמיונו של אדם, ולפעמים במידה מרובה אף יותר אצל אנשים בעלי נטיות רוחניות מפותחות, נוטה לזהות "קדוּשה" עם כל דבר המחולל בנפשו ריגוש עוצמתי. כך עלול דווקא הנוטה לקדושה להיסחף אחר יצרו מתוך תחושה שמאחורי הימשכות כה עוצמתית ודאי קיים תוכן פנימי שראוי לממשו.

לכן חוזרת התורה על כל איסורי העריות שנאמרו כבר בפרשה הקודמת, פרשת אחרי-מות, ומדגישה את חומרת עונשן, כי הדרך לקדושת-אמת עוברת רק בהיצמדות להלכה, ודווקא במקומות בהם היצר נוטה להורות היתר ואף למצוא להיתריו "צידוק" כמו-אידאולוגי ואף במסווה דתי. לכן מחדד רש"י ואומר: " 'קְדשִׁים תִּהְיוּ' – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה". דווקא מתוך יחס נכון לנטיות החומר ולַחֶברָה הסובבת נזכה להיות קדושים בחיינו.