הרהורים על פרשת קדושים
מה היא הנקודה שהאדם מגיע אליה, ואז הוא מתחיל לרצות לרצות?
הרב בעז נתנאל י"א אייר תשפ"א
מה הוא הרצון?
במשך שנים אני תוהה?
פעם פגשתי תלמיד שלא רצה ללמוד (פעם אחת?)
לא, אבל הוא באמת לא רצה. הוא לא רצה כלום.
פשוט היה בעמדה של חוסר רצון.
האתגר הגדול היה להביא אותו למצב של רצון לרצות?
ואז נתקעתי.
איך רוצים לרצות?
מה היא הנקודה שהאדם מגיע אליה, ואז הוא מתחיל לרצות לרצות?
איך אני, כמחנך, עוזר לו להגיע לנקודה הזאת?
זהו סוד גדול מבחינתי, וטרם עמדתי ממש על פתרונו.
לעומת זאת, לימים, פגשתי את ספרו של הרב חרל"פ "לחם אבירים". הוא דוקא טוען, שהבחירה של האדם טמונה בשאלה מה לרצות. אבל את עצם הרצון אנחנו לא בוחרים:
"הבחירה... (היא נמצאת) ברצון. אולם כללות הרצון – שירצה דבר מה.... זה אינו בגבול בחירתו.
...יש הכרח באדם.
הוא חופשי ברצונו מה לרצות, ואינו חופשי בעצם הרצון.
מוכרח הוא לרצות כשם שבעל כורחו הוא חי" (לחם אבירים, תחילת פרק א')
מעניין מאוד.
עוד יותר הסתבכתי כשהבנתי, שהרצון, עומד ביסוד בריאתו של העולם.
א-לוקים רצה לברוא עולם.
מה זה רצה? מתי זה קרה? הרי הוא אינסופי? היה חסר לו משהו? הרי זה לא הגיוני.
בקיצור, כמו כל השאלות הנוגעות לתפר בין הסוף לאינסוף, באיזשהו שלב אני מבין את מוגבלותי, ומפסיק לחשוב עליהן.
טוב, אבל רצון הבורא זה משהו שנוגע לחיים שלנו.
בשבת, שעת סעודה שלישית נקראת שעת "רעוא דרעוין" – שזה, בארמית של הזוהר, שעת רצון הרצונות.
הרצון הא-לוקי מתגלה עלינו בשעה זו, ואנו מתמלאים כסופים אליו יתברך.
בכלל, כיצד ניתנה השבת לעם ישראל?
"באהבה וברצון הנחלתנו".
הוא נתן לנו את השבת ב"אהבה", את זה פחות או יותר הבנתי, אבל גם ב"רצון", מה הוא הרצון?
אחרי כל ההקדמה הזו, פיתחתי, לצערי, ציפיה לתשובה ברורה ומפורטת.
אין לי.
ואת, הקוראת המאוכזבת, יכולה עכשיו לעזוב, ולחפש מאמרים יותר ברורים.
ואם החלטת להמשיך, ראשית, אודה לך.
שנית, אקח אותך לטיול קצר באחד הפסוקים הפחות "פופולאריים" של הפרשה.
פרשת קדושים מלאה בפסוקים שמאוד נעים לדבר עליהם.
הרבה עניינים חברתיים, עיסוק רב במידות של האדם.
פסוקים שהפכו עם השנים לפתגמים (ואהבת לרעך כמוך), ועוד , ועוד.
תמיד כשהתחלתי לקרוא את הפרשה, הייתי נתקע בפסוק החמישי.
מה הוא קשור לכל הנושא הנשגב של "קדושים תהיו"?
לא הבנתי
וְכִי תִזְבְּחוּ זֶבַח שְׁלָמִים, לַה--לִרְצֹנְכֶם, תִּזְבָּחֻהוּ.
בְּיוֹם זִבְחֲכֶם יֵאָכֵל, וּמִמָּחֳרָת; וְהַנּוֹתָר עַד-יוֹם הַשְּׁלִישִׁי, בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף.
וְאִם הֵאָכֹל יֵאָכֵל, בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי--פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה.
עד שהתחלתי להתעניין בסוגיית ה"רצון"
והנה, הרצון מוזכר כאן פעמיים.
מה זה "לרצונכם"?
לרש"י שני הסברים, ואני חושב שהם נוגעים בשתי הנקודות שדיברנו עליהן.
רצון ה', ורצון האדם.
רצון ה' – לעשות את הקרבן באופן כזה שה' ירצה אותו.
מה הכוונה?
אני חושב, שנושא הקרבנות היה מאוד מצוי בין העמים באותה תקופה, והתורה מנסה "לחלץ" את היהודי ממנהגי הקרבה שליליים, ולכן היא מדגישה – אתם רוצים להיות קדושים? יש דרכים להקריב קרבן. לא כל דרך רצויה בפני ה'.
למשל, כאן מדברים על נושא הזמן. יש זמן מסויים בו אוכלים את הקרבן. מעבר לזמן הזה זו כבר תקלה – זה "פיגול" זה לא רצוי. במקומות אחרים בספר ויקרא מדברים על הרצון בהיבטים אחרים – אבל רובם, אם לא כולם, היבטים שונים של מצוות הקרבת הקרבנות.
וכך אומר רש"י:
"לרצנכם תזבחהו - תחילת זביחתו תהא על מנת 'נחת רוח', שיהא לכם לרצון.
שאם תחשבו עליו מחשבת פסול לא ירצה עליכם לפני:
לרצנכם - פיוס.
זהו לפי פשוטו."
כלומר, כדי להשפיע עלינו את רצונו - שהוא ירצה אותנו, שהוא יהיה "מפוייס" איתנו, יש לעשות את הקרבן כפי שהוא ציווה.
אך יש משמעות נוספת לרצון – רצון האדם.
הקרבן צריך לבוא מרצונו של האדם.
שהתודעה שלו תהיה ברורה, חדה, פועלת.
הקרבן צריך להיות מעשה של רצון ברור ופועל, לא להיעשות כלאחר יד, וכך ממשיך רש"י –
"ורבותינו למדו (חולין יג א):
מכאן, למתעסק בקדשים, שפסול, שצריך שיתכוון לשחוט"
"מתעסק" – זה מי שעושה את הדברים כלאחר יד, בלי כוונה, בלי מודעות, בלי לשים לב למעשיו.
הנה, אם כן, אנו פוגשים במילה אחת "לרצונכם" את פשוטה ואת מדרשה, מכניסים יחד את רצון ה' ואת רצון האדם.
אם אני מבין נכון, אז בסופו של דבר הנוסחה היא פשוטה:
אם תכוון את דעתך, תחדד ותברר את רצונך, אז תשפיע על עצמך את רצונו יתברך, הוא ירצה אותך, ישפיע עליך מרצונו העליון באהבה.
הנוסחה היא הדדית.
אולי כמו שנאמר בפרק ב' של מסכת אבות
הוא היה אומר:
עשה רצונו כרצונך, כדי שיעשה רצונך כרצונו
בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך.
הכל, למעשה, קשור לרצון שלנו, כיצד אנו מזקקים אותו, מעדנים אותו, בונים אותו, מחדדים אותו, יוצרים אותו, פועלים אותו.
ואז, הוא ישפיע עלינו את רצונו באהבה.
ובהקשר לימים שבאו עלינו לטובה, אי אפשר שלא לסיים:
אם תרצו...
אז, אין זו אגדה