תמיד. אבל תמיד.
הקשר העמוק עם הבורא המתבטא בעבודת המשכן
הרב יהושע וידר ט"ו אדר ב תשפ"ב
לאחר התיאור המפורט של סדר בניית המשכן וכליו בסוף חומש שמות, ולאחר פירוט סוגי הקורבנות השונים בפרשת ויקרא, פותחת פרשתנו בתיאור הפעילות היום-יומית שבמשכן ובמקדש.
אם בחומש שמות קראנו על החומרים מהם עשוי המזבח ועל ממדיו ובפרשת ויקרא למדנו שיש להקטיר עליו את הקורבנות, נוסף עוד מימד בהבנת מהותו של המזבח, ושל עבודת הבורא בכלל, בפרשתנו, בה מסתבר לנו שהאש היוקדת על המזבח נועדה לא רק לקורבנות עצמם אלא היא "אש תמיד" היוקדת על המזבח ללא הרף, כשבסיום הפסוק (ו, ו) מדגישה זאת שוב התורה על דרך השלילה: "לא תִכְבֶּה!".
המשכן מכוּנֶה גם "אוהל מועד". "מועד" מלשון "התוועדות", פגישה. זהו מקום המפגש בין עם ישראל ובין האדם מישראל לבין אלקיו. אופיה של פגישה זו מואר באור חדש לאור הציווי על אש התמיד. לא מדובר על התלהבות רגעית המביאה את האדם ליכולת לפעול במסירות ולהקריב כְּאַקט שעשוי להישאר חד-פעמי או ללכת ולהתמסמס עם שיגרת-החיים אלא על עצם זהותו ומצבו הקיומי של עובד השם.
כשם שהשתייכותנו למין האנושי, לעם ישראל, לזהותנו האישית הינה תמידית, כשם שנוכחות הנשמה בגופנו הינה תמידית, ללא שהיות והפסקות, כך גם הקשר העמוק עם הבורא המתבטא בעבודת המשכן, אך לא רק בה, הינו קשר תמידי, ומוכרח הוא להיות כזה, שכן אין הוא מבטא היבט מסויים של החיים אלא את החיים עצמם.