אדם כי יקריב מכם

השבת אנו זוכים לפתוח את החומש השלישי, חומש ויקרא, הנקרא בפי חז"ל "ספר הקרבנות". בספר זה, נעסוק בליבה הפנימית של האומה- בהשראת השכינה במשכן, מקום בו נפגשים ונושקים שמיים וארץ.

הרב רונן טמיר ז' אדר ב תשע"ט

השבת אנו זוכים לפתוח את החומש השלישי, חומש ויקרא, הנקרא בפי חז"ל "ספר הקרבנות". בספר זה, נעסוק בליבה הפנימית של האומה- בהשראת השכינה במשכן, מקום בו נפגשים ונושקים שמיים וארץ.

החומש נפתח בציווי ה' למשה אודות הקרבנות השונים, וננסה להתבונן בעניין הקרבנות מתוך מבט פנימי, בדרכו של "אור החיים" הקדוש.

"אדם כי יקריב מכם- לצד שראו שהקריב ה' את משה אליו, ועשה יקר וגדולה למשה, לזה אמר 'אדם כי יקריב'- כל כך הקרבה לשכינה, אין זה אלא 'מכם'- פירוש: מצד ישראל, כי באמצעותם היא ההשגה, שלא היה מדבר ה' עם משה אלא בשביל ישראל, וצא ולמד 38 שנה שהיו ישראל נזופים    (-במדבר, לאחר חטא המרגלים), נתרחק מעליו הכבוד ולא דיבר עמו אלוקים".

קרבת אלוקים, המושגת באופן שלם על ידי הקרבנות ועבודת המשכן, אינה עניין פרטי של אדם זה או אחר, צדיק ככל שיהיה. קרבת אלוקים תלויה בכלל ישראל, והשראת השכינה היא אך ורק על הכלל. אפילו משה רבנו, איש האלוקים, לא זכה לדיבור עם הקב"ה כאשר כלל ישראל לא היו ראויים לכך. הדברים קשורים מאד למסירות הנפש של משה להצלת ישראל, לאחר חטא העגל וחטא המרגלים, וכפי שמבאר הרב קוק: "היחס של כנסת ישראל ליחידיה, הוא משונה מכל הייחוסים של כל קיבוץ לאומי ליחידיו. כל הקיבוצים הלאומיים, נותנים הם ליחידיהם רק את הצד החיצוני של המהות, אבל עצם המהות- זה שואב כל אדם מנשמת הכל, מנשמת אלוקים, שלא באמצעות הקיבוץ...לא כן בישראל- הנשמה של היחידים נשאבת ממקור חי העולמים באוצר הכלל, והכלל נותן נשמה ליחידים. אם יעלה על הדעת להתנתק מהאומה- צריך הוא לנתק את נשמתו ממקור חיותה, וגדולה היא משום כך ההזדקקות, שכל יחיד מישראל נזקק לכלל, והוא מוסר תמיד את נפשו, מבלי(-בכדי שלא) להיות נקרע מהאומה, מפני שהנשמה, ותיקונה העצמי, דורשים כן ממנו".

ממשיך "אור החיים" הקדוש: "עוד ירמוז, לצוות את אנשי החיל, להשתדל לקרב לבבות עם בני ישראל לעבודת ה', ולזה יקרא 'קרבן' לה', כי על ידי חטא אדם הראשון- יפרד הדבקות של ישראל עם אביהם שבשמיים, ויהיו נבדלים ומרוחקים מהשכינה, והאדון ב"ה יקפיד כביכול על הדבר, ויתאווה לקרב אותם אליו, וציווה להוכיח לכל הרחוק, ולקרב ליבו, גם העניש למעלים עין מהדבר".

האחריות לכלל ישראל, אינה מליצה בעלמא. היא דורשת מכל אדם לעשות כל שלאל ידו, כדי לקרב ולחבר את הרחוקים אל שורשם האמיתי והפנימי. התנועה הרוחנית והנפשית הקבועה בנפש צריכה להיות תנועה מהחוץ פנימה, בראש ובראשונה של האדם עצמו, ולאחר מכן של המציאות כולה, ממצב של פירוד למצב של חיבור, מפיזור וריחוק להתאחדות וקירוב.

מסיים "אור החיים" הקדוש: "וזה לך האות, אשר ציווה ה' להתחיל ממקודשיו, והגדיל שכר המזכה, כמאמר התנא 'כל המזכה את הרבים- אין חטא בא על ידו', כי ישמרנו ה' משגיונות(- משגיאות), והם הדברים הנאמרים כאן: 'אדם'- לשון חשיבות, 'כי יקריב', ואת מי יקריב? 'מכם'- מן הפחותים שישנם בכם, אשר פשעו בה', ונתרחקו מדבקותו יתברך- את זה יקריב, ולזה יקרא קרבן לה', כי יקריב נצר מטעיו קודש לשורשו, ואדם כזה אינו צריך להביא לא נדר ולא נדבה, על דרך אומרם ז"ל 'כל המזכה את הרבים- אין חטא בא על ידו', ואם אין שוגג- אין קרבן. ואחר שגמר אומר מעשה קרבן הנכבד והמעולה- אמר 'מן הבהמה...תקריבו את קרבנכם', דבר זה ישנו בכל אדם, כי לא כל ישיגו בחינת 'רבים השיב מעוון'."

מדבריו הנפלאים של "אור החיים" הקדוש אנו למדים, כי יש דבר גדול אף יותר מן הקרבנות, והוא זיכוי הרבים. יסוד זה, יש בו כדי לנחם אותנו, כאשר טרם זכינו להופעה שלמה של השכינה בציון ולבניין בית המקדש. ביכולתנו לגרום נחת רוח גדולה לרבש"ע, אם נפעל, על פי כישרונותינו ויכולותינו, לקרב את הרחוקים ולקבץ את הנידחים- בנו פנימה, ומתוך כך, גם במעגלים שסביבנו.

ערב שבת "זכור", בשבוע של חג הפורים הבעל"ט, חג בו נקהלו היהודים, ומתוך כך נהפך האבל ליום טוב, ויצאנו מאפילה לאורה גדולה, נתחזק באהבת הכלל, ומתוך כך יה"ר שנזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו, ולראות בבניין בית ה' על מכונו, אמן.

שבת שלום ומבורך!