חיפוש

פנים רבות לה, לעבודת הקורבנות. ישנם קורבנות שאדם מביא מרצונו וישנם כאלו שהוא מחוייב בהבאתם.

הרב יהושע וידר ו' ניסן תשפ"א

לאחר שבחלקו השני של חומש שמות קראנו בתורה על תהליך בניית המשכן וכליו עוברים אנו, החל משבת זו, לקרוא בחומש ויקרא העוסק גם הוא, רובו ככולו, בעבודה המתרחשת במשכן שבמרכזה עבודת הקורבנות.

פנים רבות לה, לעבודת הקורבנות. ישנם קורבנות שאדם מביא מרצונו וישנם כאלו שהוא מחוייב בהבאתם. קיימים קורבנות תודה, קורבנות כפרה, קורבנות יחיד וקורבנות ציבור, אולם לכולם ישנו ייעוד משותף המתגלה בביטוי החוזר בפרשתנו לא פחות מתשע פעמים (!): "לריח ניחוח".   

מהו "ריח ניחוח" זה? מפרש רש"י בתחילת הפרשה (א, ט): "נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני". כאן טמון האתגר האמיתי שבהקרבה. אדם עשוי להשקיע מכוחותיו ומכספו כדי לבטא רגש פנימי עמוק או כדי לנקות את מצפונו, אולם לא זה הוא ייעודם של הקורבנות. "קורבן" הוא מלשון "התקרבות". התקרבות לבורא באמצעות עבודתו כפי שהורה לנו בתורתו. כל עוד במרכז חווייתו של האדם עומדים רגשותיו ורצונותיו שלו -  הוא עצמו הינו העומד במרכז התהליך, והקורבן הוא רק אמצעי לגרום לו תחושה טובה. אין כאן פניה אמיתית לבורא אלא פולחן עצמי.

הקורבן הינו בעל משמעות לא בשל עצם נכונותו של האדם להשקיע, אלא בשל נכונותו להשקיע כדי לשמח את בוראו ולעשות את רצונו. ואין זה משנה אם המדובר הוא בשור או בקומץ סולת, על שניהם נאמר "לריח ניחוח" כי תכלית שניהם אחת היא – הנחת. לבורא.