לספור ולהגיע
על פרשת אמור, ספירת העומר ויום העצמאות.
הרב יהושע וידר ד' אייר תשע"ט
מצויים אנו בעיצומם של ימי ספירת העומר, והשבת זוכים אנו לקרוא על מקור הציווי לספירה: "וספרתם לכם...שבע שבתות...תספרו חמישים יום". ספירה זו מחברת בין שני חגים - חג הפסח, בו יצאנו לחרות לאומית משעבודם של המצרים, וחג השבועות, זמן מתן-תורתנו בו התבררה לנו מהותה ומשמעותה הייחודית של אותה מציאות לאומית שנולדה חמישים יום קודם לכן.
ישנם עוד מועדים בסדר השנה שיש ביניהם קשר, כמו ראש-השנה ויום-הכיפורים, אולם לא נצטווינו לחבר ביניהם באופן כמו מובהק כפי שעושה ספירת-העומר. בציווי הספירה מלמדת אותנו התורה עד כמה חיוני הדבר לקיומנו שלא יווצר חלילה דימוי של נֶתֶק בין מציאותו הלאומית של עם ישראל לבין התורה, שהיא נשמת-חיינו והצידוק לקיומנו כאומה עצמאית.
אף על פי כן הספירה איננה לאחור "עוד כך וכך ימים נותרו", כמו ב'טבלת-יאוש' אלא להיפך – בונה נדבך על גבי נדבך ומלמדת אותנו בכך את סוד הסבלנות וההדרגה, ההתמקדות המלאה והכבוד המלא לכל שלב ושלב בדרך, שבלעדיהם לא ייבנה שום בניין יציב, וכפי שמלמדנו גם הרמח"ל בספר מסילת-ישרים.
במבט היסטורי מצבו של עם ישראל כיום מזכיר את ספירת-העומר: זכינו כבר לחרותנו הלאומית, ביום-העצמאות אותו חגגנו השבוע, אולם עולם הערכים הייחודי המאפיין את החברה הישראלית, ערכי הנצח שקיבלנו בסיני, עולם שהוא משמעותה של חרות זו, עדיין איננו משתקף בהתנהלותן של חלק ממערכות המדינה (ובפרט אלו המשקפות את התודעה – החינוך והמשפט).
כיצד להתייחס למצב-מעבָר זה? להביט בעין מקטרגת על החסרונות הבולטים? לעמוד מהצד ולחכות לראות מה יקרה? מלמדת אותנו ספירת-העומר לכבד ולהעריך כל שלב ושלב בדרך שבין הופעת המציאות הלאומית להופעת התוכן שלה, לא לפנטז על 'קיצורי-דרך', כי לא כך מַנחֶה את דורנו גואל ישראל, אלא להודות על הקיים ולהכין בשותפותנו בסיס להמשך הטוב, שוודאי יגיע.