מה את הולכת לעשות אחרי המדרשה?

אדם שרוצה לגדול, בין אם ברוחניות ובין אם בגשמיות, יכתוב לעצמו חזון.

ראובן, למשל, יצייר ויכתוב

לעצמו איך הוא ייראה בעוד שנה, בהנחה שהכול פתוח, הכול אפשרי : בתפילה, בעבודת ה', 

בזוגיות, בחינוך הילדים , בפרנסה , בלימוד תורה, בעבודת המידות. 

עליו לכתוב לעצמו איזה 

ראובן הוא רוצה להיות בתוך שנה. 

לכתוב הכול, בכל התחומים, ברוחניות ובגשמיות, 

ולפרט כמה שיותר: 

איך הוא רוצה שתהיה התפילה שלו? מהו רוצה ללמוד בתורה? איך הוא רוצה שיהיו 

יחסיו עם אשתו? עם ילדיו? עם השכנים שלו? איך הוא רוצה שהעניינים ייראו בעבודה? 

ולאחר שהוא מתאר את כל זה, במהלך כל השנה, יעסוק בהשוואה בין ראובן הרצוי ובין ראובן המצוי ובפער שביניהם. 

 

אני מציע לכל אחת לעשות את זה קודם כל עם עצמה , ואז לאט לאט תלמדי מישהו אחר כמו את בעלך ולאט לאט גם את הילדים. 

קודם כל צריך לתאר מצב שבו הכול אפשרי. 

מה הייתי רוצה להיות 

אילו הכול היה אפשרי, 

אילו היה לי כל הכסף שאני צריך ובשפע, 

אילו היה לי את כל הזמן, 

את כל הכוחות, את כל הכישורים , את כל התעודות, 

את כל ההסמכות, את כל הקורסים, הכול. 

יש לי הכול! עכשיו עלי רק להחליט במה אני בוחר. 

הרבה פעמים אנחנו עושים לא את מה שאנחנו רוצים , אלא את מה שאנחנו חייבים, את מה

שמכתיב הזמן. 

מישהי אומרת לעצמה "אני למדתי גננות, אז נגזר עלי להיות עכשיו גננת עד גיל 70 ,אפילו שאני לא אוהבת את זה. יש לי רק תעודה של גננת,אז איך אהיה יהלומנית?" 

לכן הכתיבה שאנחנו מדברים עליה, בכלים מפורטים מעשיים ממש, תעזור לנו בע"ה להיות 

מדויקים ולמצוא מהו רצוננו  באמת. אבל עלינו להיות מדויקים. 

כשאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים, התהליך הופך להיות מעמסה גדולה, כי יש בדרכו המון עצירות, המון נפילות, הרבה נסיגות, ובכל פעם כזאת אנחנו צוברים מפחי נפש. 

אבל ברגע שיש לנו רצון מוגדר, אנחנו שמחים לא רק בתוצאה אלא גם בתהליך, גם התהליך הופך להיות חוויה.

 

האמת היא שהתהליך להשגת המטרה הוא מטרה בפני עצמה. 

 

לבנות רצון כדי למלא רצונו.

משפט המפתח שצריך ללוות אותנו ולתת לנו כוחות הוא: 

אילו הכול היה אפשרי, מה הייתי רוצה להיות ?

ואז יש לכתוב סדר יום לעוד עשרים שנה או לעוד עשר שנים, אם את מרגישה שעשרים שנה 

הם טווח רחוק מדי. 

למרות שגם בבית אבות אפשר ליצור. 

יש הרבה אנשים מבוגרים מאוד, שעושים דברים גדולים מאוד.

הגיל לא משנה. 

אברהם אבינו נימול כשהיה בן תשעים שנה, ושרה אמנו ילדה כשהיתה בת תשעים שנה. 

גיל 70 הוא התחלת החיים , לפי הקריטריונים של סבא שלי שחי עד גיל 116 (אמיתי).

יש אנשים שבגיל 40 כבר 

קונים פיג'מה של בית אבות כי הם מרגישים שזהו. נכנסים למציאות של חוסר עשייה ואפתיה, 

ואומרים: זהו! מה שיכולתי לעשות בחיי עשיתי. 

אני פוגש הרבה פנסיונרים בני 60. בגיל 60 אפשר להתחיל ליצור דברים אדירים , אבל אני רואה אותם מסתובבים במדרחוב הלוך ושוב. וכשאני שואל : מה אתם עושים בפנסיה? התשובה שאני מקבל

מחלק מהאנשים היא : "החיים נגמרו כשאני לא הולך למפעל לעבוד אין לי בשביל מה לקום"

מאחל לכל אחת מכן לחיות את היעוד ולהגשים את החזון והשליחות המיוחדת 

שלה עד 120 שנה.

שבת שלום ומבורך!