עצמיות
בפרשתנו יורד עם ישראל לגלות מצרים הקשה והאכזרית. יעקב מבין שזוהי ירידה לגלות וחושש...
הרב יהושע וידר ו' טבת תשע"ט
בפרשתנו יורד עם ישראל לגלות מצרים הקשה והאכזרית. ירידה זו עוברת כמעט בלי שנשים אליה לב, זאת משום שהיא נמהלת בשמחת פגישתם של יעקב אבינו ובנו הנעדר יוסף ומכיוון שהיא נעשית על מי מנוחות, לא כמגורשים ובאוירת חורבן אלא בעגלות ששלח יוסף, המשנה למלך.
יעקב אבינו יודע כמובן שזוהי ירידה לגלות וחושש. לכן הוא זוכה לגילוי אלוקי מיוחד ולהבטחה שדווקא שם נהיה לגוי גדול ושהבורא בכבודו ירד עימנו למצרים ואחר כך יעלנו "גַם עָלֹה" כלומר שנצא ממצרים באופן שלם מזה שבו נגיע אליה והעליה תהיה גדולה מהירידה. מכאן ממשיכה הפרשה ומדריכה אותנו איך אפשר לרדת לגלות באופן שיבטיח לא רק את הישרדותנו בה אלא גם את צמיחתנו מתוכה. הדרכה זו מתבטאת במניינם המפורט, לראשונה, של שבעים הנפש אשר לבית יעקב בשמותיהם.
שמו של אדם מבטא את זהותו. כשאדם מגיע לסביבה זרה, להֶקשרים בהם לא הוא קובע את הכללים ולמצבים העלולים לגרום לו להישחק ולהימחק – הוא חייב נקודות-עוגן שההאחזות בהם תשמור על חוסנו הפנימי. נקודה בסיסית כזאת היא השם, כלומר: הכרה בזהות הייחודית. זאת היתה עצתו של הרצי"ה קוק זצ"ל לחייל בטירונות שחש שאישיותו מתמוססת בלחץ בו הוא נתון – לחזור ולשנן את שמו ואת הפסוק המתאים לשמו, כמובא בסידורים שונים. ההכרה בשמי הייחודי כמו אומרת: "מה שלא תעשו לי – אני אשאר אני", וכך ניתן לפתח דיאלוג עם הסביבה ולא להיגרר אחריה.
כמובן שההאחזות היא בתוכֶן האישיות, וזאת מלמדנו הפסוק הבא מייד לאחר מניָן השמות המספר ש"אֶת יְהוּדָה שָׁלַח...לְהוֹרוֹת לְפָנָיו" ומבאר המדרש: "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה". כשהקרקע הפיזית נשמטת מתחת לרגלינו הופכת הדבקות בתורה לבֵיתנו היחיד, עד שנזכה לשוב ולממשה בבית לאומי שלם שהתורה היא נשמתו.
שבת שלום ומבורך!