בראשית ברא אלוקים
בסימנא טבא, אנו מתחילים שוב מבראשית. כבכל שנה, אנו מנסים לראות את האור שבפרשת השבוע, דרך פרשן אחד, במשך כל השנה. השנה, נשתדל אי"ה להתבונן בפרשה על פי האור המיוחד של אור האורות, מרן הראי"ה קוק זצ"ל.
הרב רונן טמיר כ"ג תשרי תשע"ח
בסימנא טבא, אנו מתחילים שוב מבראשית.
כבכל שנה, אנו מנסים לראות את האור שבפרשת השבוע, דרך פרשן אחד, במשך כל השנה. השנה, נשתדל אי"ה להתבונן בפרשה על פי האור המיוחד של אור האורות, מרן הראי"ה קוק זצ"ל.
האופן בו פותחת התורה, חשוב ומהווה מעין צוהר לכל התורה כולה. לא לחינם הפסוק הראשון עוסק בבריאת העולם, אך מעניין לשים לב, כי הקב"ה מוזכר רק במילה השלישית. היינו מצפים לניסוח כמו "אלוקים ברא...".
שאלה זו אינה חדשה, חז"ל במדרש רבה הבחינו בכך, וביארו(בראשית רבה, א', י"ב): "בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם מתקלס במדינה, ועדיין לא בנה לה דמוסיות(-מרחצאות), ועדיין לא בנה לה פריבטאות(-תענוגות, בנייני נוי), בתחילה מזכיר שמו, ולבסוף קטיזמה(-שבחו) שלו. ברם, יחידו של עולם- בתחילה פעל, ולבסוף נתקלס. שמעון בן עזאי אומר: 'וענוותך תרבני'...משברא צורכי עולמו- אחר כך מזכיר שמו, 'בראשית ברא' ואחר כך 'אלוקים'."
נקודת הענווה, היא הבסיס והיסוד לכל התורה. לכן, כבר במילים הראשונות, אנו נדרשים ליסוד חשוב זה, כפי שמבאר הרב (מוסר אביך, עמ' ל"ב): "יסוד הבריאה ושלמותה תלוי בשלמות הענווה, ואמרו חז"ל במדרש רבה: 'וענוותך תרבני'- בנוהג שבעולם אדם מזכיר שמו, ואח"כ מזכיר מעשיו, אבל הקב"ה הזכיר מעיו ואח"כ הזכיר שמו, שמצד שהענווה היא יסוד כל השלמות של תכלית הבריאה- רמזה הוא יתעלה בפתח דברי תורתנו הקדושה".
אם כן, הענווה שמה במרכז את המעשה ולא את העושה, את העניין ןלא את האדם המסויים.
ממשיך הרב ומבאר את גדר הענווה: "והנה, כל זמן שהאדם מדמה בעצמו שמצד עצמו יש בו חשיבות, יש לו איזו המשכה שעל כל פנים יעשה הטוב, שהוא התורה והמצווה, בשביל שיגיע לו טוב...אבל שכשיבין האדם, שכל עילוי שיכול לחשוב על עצמו- אין זה בחוק עצמו כלל, שגם עילוי המציאות היותר שפל- רק מיד הבורא יתברך הוא לו...אם כן- הכל שלו יתברך, ומצד עצמו אינו כלום...וכל החשיבות שיש בכל המציאות- הם מקרים מדומים בהם, ושייכותם רק לו יתעלה. וכאשר יתברר זה היטב לאדם- לא יעלה בלבבו שום תשוקה כלל, כי אם מילוי רצון קונו, ועשיית נחת רוח לפניו...
ולפי זה, יש לבאר שני עניינים בענווה. הא'- מצד הכרת רוממותו יתברך, לא ייחשב אצלו רצונו כלל נגד רצון קונו. והב'- מצד הבחנתו השלמה שמבלעדו אין מציאות כלל, לא יהיה במציאות שום רצון אצלו, זולת רצונו יתברך".
הענווה, שני פנים בה. הראשון- ענווה במישור ההכרתי, הבנה שכלית עמוקה שרצון ה' הוא מעל לכל הרצונות המקומיים, האנושיים המוגבלים. השני- ענווה במישור הרצוני, הנפשי, מציאות חיים בה אין רצונות אחרים מלבד רצון ה'.
יה"ר שנזכה לענווה שלמה, ומתוך כך נזכה גם ליראת שמיים- עקב ענווה יראת ה', ומתוך כך גם לחכמה ולהשגת התורה- ראשית חכמה יראת ה', אמן.
שבת שלום ומבורך!