שמעו נא המורים*
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
הרב רונן טמיר ט' תמוז תשע"ח
בפרשתנו, פרשת חוקת, מתרחש אחד האירועים המשמעותיים בדברי ימי ישראל. משה, אהרן ומרים, המנהיגות העליונה של עם ישראל- מפנים את מקומם. אהרן ומרים מסתלקים לבית עולמם, ועל משה נגזרת הגזירה שלא להכניס את ישראל לארץ הקודש.
חטא מי מריבה, שבעצם חרץ את גורלם של משה ואהרן, דורש התבוננות. ראשית- מדוע רואה הקב"ה חילול ה' וחוסר אמונה בהכאה בסלע, וכי קטן הנס של הוצאת מים מן הסלע בלב המדבר, מים המספיקים להשקות את כל העדה ואת הצאן והבקר?! שנית- מה הקשר בין החטא לעונש? מדוע דוקא חטא זה גורר עונש של אי כניסה לארץ ישראל?
חז"ל העלו סברות שונות בעניין מהות החטא. אנו נלך בעקבותיו של הרב קוק, שמבאר את החטא לשיטת הרמב"ם, וממקד את שורש החטא בכעסו של משה על ישראל, המתבטא במילים "שמעו נא המורים" (אורות הקודש ד', עמ' ת"ק).
הרב מסביר ששורש הכעסנות בעולם, הוא הביטוי לחוסר ההרמוניה שבמציאות, דבר העתיד להיות מתוקן באחרית הימים.
"שורש כל זה הוא חטא מי מריבה, וכעסו של משה, אמירת 'שמעו נא המורים', שהביאה הכאת הסלע, במקום שהיה ראוי להיות הרצון והפיוס והדיבור".
ההבדל בין כעס והכאה לבין דיבור, הוא המישור של הקשר בין האדם למציאות. הכאה מבטאת ירידה של האדם למישור הפיזי, הגשמי, הגס, לעומת דיבור המבטא העלאה והתרוממות של המציאות אל המישור הרוחני, הנפשי, אותו מייצג האדם.
ממשיך הרב: "תורת חסד היא תורה דלעילא, תורת הסוד, המתגלה לישרים על פי אליהו...והרי הוא מוכן בשליחותו לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, להשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק. והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו, שישוב לדבר אל הסלע, במקום ההכאה שעברה, וגילויה של תורת חסד, על ידי תלמידי חכמים בדורות האחרונים...ועל ידה יוחל אור של סוכת שלום להיות הולך ונפרש על ישראל, ועל ירושלים, ועל כל המון לאומים...וניצוץ אור שלום זה, הולך הוא, ומוכרח לבוא, ביחד עם אותו הניצוץ של קץ המגולה, אשר לשיבת ציון ובניינה".
חלק מרכזי בתהליך הגאולה, של ישראל, ומתוך כך גם של העולם כולו- נעוץ בעיקרון זה של הפיכת ההכאה לדיבור, הבעת אמון בכל חלקי המציאות וסבלנות לתהליכים יסודי, גם את יהיה ארוך, שבסופו צרור לא יפול ארצה, "לא ידח ממנו נידח", והמציאות כולה תתרומם אל שורשה.
זו גם הנקודה המחברת בין חטאו של משה לעונש אותו קיבל. החיים בארץ ישראל דורשים חיבור עמוק בין הרוח והחומר, בין ערכי הנצח וחיי המעשה, בין שמיים וארץ. רק מי שיודע לדבר לאבנים- יוכל להנהיג את ישראל בדור של חיבור בין מהנשמה והגוף. משה, דווקא מפאת גדלותו הרוחנית העצומה, לא מצליח לדבר לסלע.
אנו, שזכינו לחיות בדור התחיה, נדרשים לשים לב היטב לנקודות החיבור, לתפקידנו לרומם את המציאות כולה אל שורשה העליון, האלוקי, לכח הדיבור שצריך להתפתח יותר וליצור הרמוניה בין כל רבדי המציאות.
מעניין, שלאחר ההכאה בסלע, מתקנים ישראל את החטא, ואומרים שירה להעלאת המים מהבאר: "אז ישיר ישראל את השירה הזאת- עלי באר ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם". השירה, עפ"י ה"שפת אמת", היא זו שגרמה לעליית המים אל שפת הבאר. זהו תיקון הדיבור, המרומם את המציאות כולה בהרמוניה ובשלמות.
שבת שלום ומבורך!
_____________________________________________________________
*מוקדש למורים ולמורות, שמשתדלים להשתמש לטובה בכח הדיבור, ויוצאים בימים לחופשת הקיץ