חיפוש

מכתבו של הרב רונן לבוגרות בעקבות גל הפיגועים

הרב רונן טמיר כ"ו תשרי תשע"ו

אנו נמצאים בעיצומם של ימים נוראים. הטרור הערבי משתולל, ומכה באכזריות שאין כדוגמתה אנשים, נשים וטף, בכל רחבי ארצנו הקדושה- מירושלים ועד עפולה, מחברון ועד יפו, מאיתמר ועד פתח תקוה. יחד עם הקושי והחששות הטבעיים, מתגלים הפנים האמיתיים והיפים של עם ישראל- גילויי גבורה, ערבות הדדית ואומץ לב מצד אזרחים שמסתערים ללא חת על המחבלים מוגי הלב ומשיבים את כבוד ישראל.

בעקבות האירועים האחרונים, רציתי לשתף מעט בכמה נקודות למחשבה ולחיזוק.

  • דע את האוייב.    על ישמעאל נאמר: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו". לכאורה היה ראוי לכנות את ישמעאל "אדם פרא", שהרי תמיד התואר מופיע לאחר שם העצם. מבאר הנצי"ב : " 'פרא אדם' משמעו שהוא מפריא(-מפקיר) את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו, וכך נאמר במדרש רבה- 'בוזז את האנשים'."                                            במדרש שם מובאים דברי ר' שמעון בן לקיש: "שהכל בוזזים ממון, והוא בוזז נפשות".     בהמשך, מתואר ישמעאל כ"מצחק" את יצחק, ומבואר ברש"י: "ויוצאים בשדה, ונוטל קשתו ויורה בו חיצים, ואמר: הלא משחק אני!". ישמעאל הוא מומחה מספר אחד, עוד מראשית דרכו, לאינתיפדה. את מעשי הרציחה שלו, יסביר תמיד בצחוק ובלא כוונה. כאז כך היום, זו הטקטיקה בה נוקטים צאצאיו של ישמעאל- טרור ללא לקיחת אחריות. תפקידנו, כאז כך היום, הוא לקיים את ציווי הקב"ה לאברהם, עפ"י עצת שרה: "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני, עם יצחק".                                                                                                
  • שורשי המאבק.                                                              הדבר החשוב מכל בכל אתגר ומשימה, הוא לראות נכוחה את התמונה ולהצליח לקרוא את המפה באופן מדויק. היום כבר ברור מעל לכל ספק, שהמאבק מול בני ישמעאל אינו על טריטוריה או על הגדרה לאומית. המאבק הוא רוחני ומרכזו- בירושלים עיר קדשנו ותפארתנו. בהפטרת החג הסוכות קראנו על מלחמת גוג ומגוג, "ואספתי את כל הגויים אל ירושלים למלחמה...ויצא ה' ונלחם בגויים ההם כיום הילחמו ביום קרב", ובהמשך: "והיה ה' למלך על כל הארץ, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". ומבאר זאת באופן נפלא ה"שם משמואל": "נראה הפירוש, דהכבדת לב פרעה היתה עצת ה' להציל את ישראל כשלא היו ראויים להצלה מצד עצמם, מפני מידת הדין המקטרגת. על כן, אינה ליד פרעה שיכביד את לבו, ועמד לנגד ה' בעזות מצח, ובזה שיתף ה' את כבוד שמו עימנו, ושוב צורך הגאולה- למען כבוד ה' שלא יתחלל, ונגד כבוד ה' אין כח לשום מקטרג לקטרג, כי לא יכול לומר שלא יתקדש שם ה', ובהכרח ישימו יד לפה...ונראה שהיא עמדה לאבותינו ולנו, שמידה זו נוהגת בכל הדורות... שראה הקב"ה שבאם לא ישתף שמו הגדול עמנו בצרותינו- לא תהיה חס ושלום תקומה לשונאי ישראל(-כינוי לעם ישראל בשפה נקיה)...וכאשר נעביר עין השקפה על פני כל הדורות שעברו מאז ועד עתה, נראה שבכל עת שהיו הדורות בלתי טובים- נתרבה בעולם ע"י האומות חירופין וגידופין על ה' ועל תורתו, כמו בימינו אלה- והכל בשביל 'כי לא יטוש ה' את עמו בעבור שמו הגדול', במהרה בימינו, אמן."                                                                                             חסד גדול עשה ה' עמנו, שהמאבק שלנו מול הערבים פראי האדם הוא על ירושלים. כך, כאשר הם בחוצפתם מתריסים כנגד מלכותו יתברך בעולם- המלחמה היא שלו ולא רק שלנו. מתוך כך, אנו סמוכים ובטוחים בישועת ה' "כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". לאור הבנה זו, הגיע הזמן להשתחרר מדמיונות השווא כאילו  הסכסוך הוא מדיני או טכני, ולהפסיק להתכתב עם עצמנו ולשאת ולתת עם מי שהיינו אולי רוצים שיהיה פרטנר לשלום.                                                                       
  • סבלנות ועצבים חזקים.                                                                                         במאבק כה עמוק ויסודי, אין מקום לצפות לפיתרון של "זבנג וגמרנו". זהו תהליך שדורש מאיתנו כאומה, לחזור לערכים הבסיסיים ביותר שלנו. ככל שנשמור על קור רוח ודבקות במטרה- כך נגיע מהר יותר ובדרך קלה יותר, אל המקום הרוחני והלאומי הראוי לנו. אנו נמצאים בתהליך פלאי של גאולה וקיבוץ גלויות, תהליך של עליה ותחיה מופלאים. בתוך התהליך הגדול הזה ישנם גם רגעי מבחן ואפילו מהמורות מסויימות, אך אסור לנו לפספס את המבט הרחב והכולל, שרק לאורו נוכל לנהל נכונה את צעדינו בהווה.                                                                                  ידועים דברי הרצי"ה בחודשים האחרונים לפני פטירתו, על כך שבדורנו אנו נדרשים לעצבים של ברזל. ארץ ישראל מתוארת בספר דברים כ"ארץ אשר אבניה ברזל", וכנראה שגם בניה-בוניה צריכים להיות קרוצים מחומר זה.

  ד.  התחזקות בתורה.

      "מהותה של כל אומה תוגדר עפ"י דיעותיה וקנייניה הרוחניים. ובאשר ברוב, הולכות הדיעות         ומשתנות, מתבררות ומשתלמות, עד שלובשות במשך הזמן צורה חדשה- על כן תחול בכל אומה זיקנה וביטול כח...ובזאת התכונה עצמה עומד ברית ה' עמנו להקים אותנו לעולם לו לעם. כי אור האמת של שם ה' יתברך שנקרא עלינו, הוא המאור שאין לו קצבה ותכלית, האמת שאין אחריה אמת, האמת שכל מה שישתנו הדיעות והמושגים ויתבררו- ביותר יוסיף עז וצדק, ויגלה לעין כל בהוד והדר. על כן, אין בעם ישראל החי בתורתו זיקנה...כי האמת המוחלטת והגמורה- לא תתיישן לעד ולעולם, ולא תאבד כוחה כימי השמיים על הארץ...כי לומדי תורה, המחזיקים בעץ חיים- הם המרגישים את החיים האמיתיים של כלל האומה, ובצילם תחיה האומה בכללה, והם כערך הלב המחיה את הגוף בחיותם הרוחנית, נותנים עז וקיום לאומה בכללה לקום ולהתעודד". (עין אי"ה ברכות ב' עמ' 388)                                                                                         בשעות מבחן, מה שמחיה אותנו כאומה ומעניק לנו תעצומות נפש מול האתגרים הניצבים בפנינו הם הערכים שלנו, ערכי הנצח שבתורה. "כח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גויים". הכח המעשי יונק מהשורש הרוחני, וכאשר השורש מתעצם- גם הענפים מתחזקים. על כן, עלינו להשתדל להרבות בתורה, בלימוד ובהוקרת תורה, כדברי המדרש: " 'עומדות היו רגלינו בשערייך ירושלים'. אמר ר' יהושע בן לוי: מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? –אלו שערי ירושלים, שהיו עוסקין בתורה.

  • כח התפילה.

למדונו חז"ל: "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו.  כל זמן שקול יעקב נשמע- אין ידי עשיו שולטות". עם ישראל כוחו בפיו. ועיקר התפילה בשעות כאלה היא על צער הכלל ומעל הכל- על צער השכינה. מבאר ה"שם משמואל": "ועניין זה ראיתי בספר 'זכרון זאת' לרבי הקדוש מלובלין, ובספר 'אור ישראל'  להמגיד מקוזניץ- עצה נכונה לאדם המתפלל בצר לו, שלא יתפלל עבור עצמו...אלא יתפלל עבור צער השכינה, ובזה נסתם פי המקטרגים."                                                                         בזמן שדם יהודים נשפך ברחובות ר"ל, עלינו להתפלל שיוסר חילול ה' הנורא, וגוי לא יעז אפילו לחשוב לשלוח ידו ביהודי. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך- ויראו ממך". התפילה נועדה לשנות את המציאות, עד כדי כך שחז"ל מלמדים אותנו שהייסורין באים על צדיקים כיון שהקב"ה מתאווה לתפילתם. נתחזק בתפילה, נוסיף פרק תהילים או נקפיד יותר על הכוונה בתפילה, ובחסדי ה' ניוושע.

  • כח האמונה.

שעות כאלה הן מבחן לאמון שיש לנו בקב"ה, שמנהיג ומשגיח עלינו בהשגחה פרטית. מטרת הטרור היא לזרוע פחד ותחושת חוסר אונים בציבור, ואנו נדרשים להתחזק באמונה בה', בצדקת דרכנו, וביכולתנו לקום ולהתעודד. ככל שנעמיק יותר את יסודות אמונתנו- כך היא תוכל לעמוד גם ברוחות המנשבות ומאיימות לקעקע אותה. העמקה זו אינה תחליף להשתדלות הנדרשת מאיתנו, אלא היא התשתית לאותה השתדלות. ההבנה שיד ה' נמצאת מאחורי כל המאורעות העוברים עלינו, מעניקה לנו את היציבות הנדרשת בתקופה זו. מותר, כמובן, לשאול שאלות ולהקשות קושיות, אך היסוד של "מי כאלוקינו" היא הקביעה החד משמעית "אין כאלוקינו".

  • חיזוק האחיזה בארץ ישראל.

"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת, שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב, ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא...ובעקבתא דמשיחא הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל, וממנה נובע הכל, ומבלעדי ההתאחזות בה אין שום השפעה של קדושה בעולם. ואין פלא אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה, וכל כובד ההתנגדות שלהם היא בעיקר על הנקודה הזאת"(הרב חרל"פ, מעייני הישועה עמ' צ"ו).                                                                                                                          המצוה העיקרית של דור הגאולה היא השיבה וההתקשרות לארץ ישראל, שמשמעותה היא חזרתנו לחיים של אומה. חז"ל למדונו: "כיון שגלו ישראל ממקומן- אין לך ביטול תורה גדול מזה", וכעת, כאשר זכינו לשוב אל מקומנו- אין לך קיום תורה גדול מזה. אוייבנו מודעים לכך בפנימיותם, ולכן מנסים בכל כוחם לעכב אותנו מהתקשרותנו לארץ. לכן, לא פלא הוא שמאז תחילת שיבת ציון, ובניגוד לכל הגיון פרקטי, נלחמים הערבים לנשל אותנו מזכותנו על ארצנו- לעיתים בסכינים ורובים, ולעיתים במתק שפתיים של צביעות דיפלומטית.                                                                  בשעה זו עלינו לומר בקול צלול, לעצמנו ולמי שסביבנו: זוהי ארצנו. לעולם לא נוותר על בית חיינו, גם אם דורש הדבר מאמצים גדולים, וגם אם אנו נאלצים לשלם מחיר יקר וכבד על כך. זהו ייעודנו, קמנו לתחיה לאחר אלפיים שנות מוות לאומי, וכל קושי רק מחשל אותנו בהבנת תפקידנו זה.                באופן מעשי- חשוב מאד להמשיך בשגרת חיים רגילה, להמשיך לבטא את בעלותנו על הארץ בכל עיר וישוב, תוך עירנות ותשומת לב המתאימות למצב. 

  • חיזוק החוסן הלאומי.

זוהי שעת מבחן לחוסננו כאומה. בשעה זו אנו נדרשים לתעצומות נפש גדולות, ואסור חלילה להיגרר לחולשה ותחושת כישלון.                                                                                  "האיש הבריא בגופו ונפשו, לא יחרד, ורעיוניו לא יבהלוהו גם בעת שיצייר לנפשו אסונות ופגעים, ומידת הגבורה לא תעזבהו...אמנם בעת הגלות, כשנחלשו הנפשות, צריכות ההרגשות לשמירה יתירה. וביותר, רוח הגבורה עלול להיות נפגע מכל רעיון מחריד, ומצד(-ועקב) חלישות הנפש- אין האדם שליט להסיר מלבבו רעיוני עצב וחרדה, אם רק הוציאם בשפתו...ויש בזה מקום לימוד בענייני התוכחה וההתעוררות הכללית בענייני הכלל, שלא לתאר המצב- בין הרוחני, בין הגשמי- בצבעים של יאוש ואפילה גדולה. שאין אותם הציורים מביאים לרומם את העם, כי אם להשכין כבודו לעפר, לרפות ידיו ולהשפילו."                                                                                                            דוקא בימים אלה, יש לחזק את רוח העם ולשדר מסר של ביטחון ויציבות. תפקיד זה מוטל, בראש ובראשונה, על אנשי הרוח בעם ישראל, אנשי התורה, שנדרשים לרומם ולחזק את הציבור הרחב. לכן, יש להיזהר מהשמעת ביקורת מחלישה ומזלזלת, ובוודאי לא צינית, בתקופה זו. אכן, יש לנו מה לומר על ההנהגה הפוליטית והלקחים שהיא צריכה להפיק, אך לא זה הזמן הראוי לכך. כעת צריך לחזק את הממשלה וכוחות הביטחון במלחמה חסרת פשרות מול הטרור האכזרי, ולשדר חוסן של העורף האזרחי, עורף שלצערנו הפך לחזית.

  • בקשת המקדש.

"ציון היא, דורש אין לה- מכלל דבעי דרישה" (סוכה מ"ד,א')                                                   עינינו הרואות, שהמאבק סובב סביב הר בית ה'. עלינו להיות בעניין זה חדים וברורים: אנו שואפים, חותרים ומתפללים בכל יום, מזה אלפי שנים, על השבת השכינה לבית קדשנו ותפארתנו. כאשר הנושא נמצא על סדר היום, למרות שלא אנו בחרנו בכך לבושתנו, אלא אוייבינו, עלינו לחזק את התודעה שלנו בנושא המקדש. מה שקורה בהר הבית זה עשרות שנים, הוא חילול ה' איום ונורא. שועלים מהלכים ומשחקים בכדור במקום שחז"ל ציוו אותנו שלא להיכנס בטומאה, ואין ספק שמאת ה' היתה זאת לנו, להתעורר בעניין זה, ולחזק את שייכותנו להר בית ה'.                                למעשה- עלינו להתכוון יותר בברכת "בונה ירושלים", לבקש על השבת השכינה לציון, ללמוד יותר את סוגיות המקדש ולהשתדל להפוך אצלנו את הנושא לנוכח יותר ביום יום- הפרטי והלאומי.

  • דרישה מהממשלה לתגובה חריפה.

לפני כחצי שנה הוקמה בישראל ממשלה לאומית. זהו רגע המבחן האמיתי שלה, האם אכן היא ממלאת את השליחות שלשמה נבחרה. יש לדרוש, באופן חד משמעי, ליצור מאזן חד וברור, בשפה המובנת לאוייבינו הערבים, שהטרור אינו משתלם. איננו זקוקים לעוד פרקים בבית הספר של החיים במזרח התיכון, כדי להבין שסבלנות ו"הכלה" מתפרשים מיד ע"י אויבינו כחולשה, ומזמינים התקפות נוספות. הדרך להרגיע ולהוריד את המוטיבציה הערבית לרצוח את בנינו ובנותינו, היא להבהיר באופן הבהיר ביותר שעל כל ניסיון לפגוע בנו תהיה תגובה בסגנון של  "בעל הבית השתגע", ללא כל מידתיות וללא כל פרופורציה, כפי שכל מדינה מתוקנת נוהגת - כלפי המחבלים, שולחיהם והסביבה המגבה ומעודדת אותם. כמובן, על הממשלה לנקוט גם בצעדים מדיניים מתבקשים, כדוגמת הרחבת הבניה ביישובים הקיימים וקידום הקמתם של חדשים. כאשר נהיה ברורים כלפי עצמנו- גם העולם והסביבה יבינו אותנו טוב יותר ויכבדו אותנו יותר.

י"א. נקמה.

 נקמה ברמה הלאומית, על ידי הצבא וכוחות הביטחון, היא מוצדקת ומוסרית מאין כמוה. "גדולה                       נקמה שניתנה בין שתי אותיות" , "אל נקמות ה', אל נקמות הופיע", ומבאר הרב קוק: "אם הנקמה היא, כפי מה שהיא מצויירת אצל בני אדם, תכונה שבאה מתוך חולשת הנפש, מתוך שנאה ומשטמה, מתוך קצף על רע שנעשה בעבר- אינה יכולה להיות מתייחסת בכלל לאחת ממידותיו של הקב"ה, אב הרחמים ומקור הטוב והחסד. על כן צריכים אנחנו להבין את כל תוכן הביטוי של נקמה...שהיא באה להאיר בעולם את כל אוצרות הטוב, להסיר את הסיבות המאפילות את החיים ואת ההויה בכלל, שכל זמן שלא יתבערו מן העולם הרי הם מחשיכים אותו. וה', אשר אמר יהי אור, מסיר את המחשכים ואת גורמיהם, כדי שהאורה תופיע בעולם, לשמח את כל היצור."                        דוקא מתוך העדינות שלנו, ומתוך הרצון להוסיף אור וטוב בעולם- עלינו להתפלל ולהשתדל, בדרכים הראויות והמוסריות, דהיינו מכח מדינתנו וכוחות הביטחון הלאומיים- להילחם מלחמת חורמה מול הרשעות והאכזריות של אוייבינו.

מעל הנקמה המתבקשת, עומדת הנקמה האמיתית והשלימה. "וניקיתי דמם- לא ניקיתי, וה' שוכן בציון". התשובה האמיתית לחילול ה' הנורא, היא השבת השכינה לציון ברחמים גדולים, זו הנקמה המתוקה במי שפועל להשמידנו. המשך תחיית האומה בכל מלוא רוחב ארצה, ובניית קומה נוספת של תחיה רוחנית שתופיע בנו, ותחבר את כל התהליך המופלא שאנו עוברים בדורות האחרונים אל שורשו האמיתי- דבר ה' שיקום לעולם. זו תהיה הנקמה שתביא נחמה שלימה למשפחות היקרות שאיבדו את היקר מכל, ולכולנו.

  

עלינו לזכור. אנו בטוחים לגמרי בחסד ה' שעלינו, ובכך ש"לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב". מתוך כך אנו נלחמים- בנחישות ובקור רוח, עד שנזכה בעזרת ה' יתברך לאור החדש שיאיר את ציון במהרה בימינו, אמן.

שבת בראשית, התחלה חדשה בתורה ובמציאות. אי"ה נזכה לראות בעינינו את הנהגתו של הקב"ה בעולם, את הדין שיעשה ברשעים והשכר הגדול שיהיה מנת חלקם של הצדיקים, מתיישבי ירושלים, חברון ויפו, מתיישבי עפולה, פתח תקוה ולוד, מתיישבי איתמר ותל אביב, במהרה בימינו ברחמים, אמן.

שבת שלום ומבורך!

רונן טמיר