רגשות כעס ושנאה
שאלה:
אנחנו עכשיו שנתיים אחרי הגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון ואנחנו כאילו שכחנו את זה. אנשים פגעו בנו וזו המילה הכי מצומצמת בעולם. יש בי ממש כעס ושנאה על האנשים שראו הכול ולא התייחסו, על כך שהם פשוט שתקו והיו אפטים לזה. אני מרגישה שאין בי את היכולת ולא את הרצון להרגיש אחרת. זה פשוט כואב ומתסכל שאנשים מדברים אתנו ככה ולא מתחשבים, לא מתביישים ולא מרגישים אפילו צורך לבקש סליחה. השאלה מה צריך להיות היחס הנכון לאנשים ואהבת ישראל? האם לאהוב למרות הכול? ברור שיש ביניהם אנשים טובים ומוסריים אבל איך אפשר להתייחס אליהם ככאלה אם הם היו שותפים לזה?
תשובה:
הגירוש היה עוול נוראי בהקשר האנושי והמוסרי הפשוט כלפי תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ועוול נורא הרבה יותר ביחס לריבונו של עולם שברוב חסדו עלינו נתן לנו במתנה את ארץ ישראל ואנו בעזות מצח ירקנו לו בפרצוף (כביכול, כמובן) ונתנו את המתנה היקרה הזו לגרועים שבאויבינו. זוהי טעות להתרכז רק בשפע הסוציאלי ביחס למגורשים, כיוון שהבעיה אינה שהיו אנשים שבנו שם בתים – אלא מסירת ארץ ישראל לזרים. אך כיוון שה' ברא עולם שלם עוולה רוחנית גוררת גם עוולה בהקשר החברתי (גם בהקשרים הביטחוניים והכלכליים). לגבי האנשים ששתקו או שהיו שותפים– ייתכן שאפשר לתת להם מעמד של "תינוק שנשבה" לגבי הערך של ארץ ישראל. כיוון שהם לא גדלו מתוך תורה, קשה להבין את הערך האמיתי של יישוב הארץ. אך בהיבט המוסרי כל אדם צריך להבין דברים כ"כ פשוטים, שלא זורקים לרחוב את מי שעד אתמול היה שליח של כולנו במסירות נפש עצומה. גם האפטיות אינה מתקבלת על הדעת ללא קשר לאידיאולוגיה. על כך קשה מאוד ללמד זכות וצריך לדרוש הודאה על האמת שבתוכה גם קבלה לעתיד. עם זאת אי אפשר להפריד את הסוגיה הזו מהתרבות הכללית במדינה, שלצערנו הרב האווירה היא שכל אחד עושה לביתו ודואג לעצמו. וכשם שלא נלחמים על זכויות ניצולי השואה, הזקנים והנכים כך גם לא מרגישים צורך לזעוק על הגירוש הנורא. בעניין זה כעס לא יעזור – צריך לפעול לשינוי תרבותי. ושינוי זה לא יבוא ללא חזרה בתשובה לערכים המקוריים של עם ישראל – ערכי התורה. לכן, את עיקר האנרגיה צריך לנתב ליצירת שינוי תודעתי ותרבותי, שיבוא בהכרח גם עם התפכחות בהקשר המדיני והבנה אמיתית של העוול שנגרם. גם בתהליך התשובה יש דרגות, מי שפועל וגירש – צריך להתחרט ולקבל על עצמו לפעול לתיקון, ומי שהיה אדיש ולא מחה – צריך להתעורר ולהבין את גודל הטעות. צריך לזכור שגם לנו יש חלק ואחריות. ואם היינו בוערים מספיק לא היה מצב שרוב העם רדום.