תולדות תש"ף - יעקב וע(כ)שיו / הרב יהושע וידר

בפרשת השבוע נולדים ליצחק ולרבקה תאומים שעל מערכת היחסים העתידית ביניהם מעידה כבר התרוצצותם-התגוששותם ברחם אימם. ההתנגשות הבאה מתרחשת בלידה, ועם גדילתם כבר ברור לנו כי יבחרו בדרכים שונות – איש הציד והשדה לעומת התם יושב האהלים.

במפגש הבא ביניהם אפשר להתרשם במבט ראשון משיתוף-פעולה מסויים – יעקב מבשל ואילו עשו אוכל ומשלם תמורה, אולם מבט נוסף יגלה כי דווקא בפרשיה זו נחשף ההבדל המהותי בין השניים, ההבדל התרבותי המעיד על גישות שונות לחיים המנוגדות זו לזו באופן קוטבי.

יעקב מבשל, "וַיָּזֶד...נָזִיד", עוסק בתהליך שאין אפשרות להחישו באופן מלאכותי. עשו מגיע עייף מן השדה ומבקש "הַלְעִיטֵנִי נָא". הלעיטני ממה? עשו איננו מבקש אוכל, אלא רוצה "מִן הָאָדוֹם הָאָדוֹם הַזֶּה" – התייחסותו היא לצבע החיצוני, השטחי, וגם בקשתו מיעקב איננה שיאכילו אלא "הַלְעִיטֵנִי נָא".

מהי הלעטה? מסביר רש"י את משמעות דברי עשו: "אפתח פי ושפוך הרבה לתוכה". עשו שונא תהליכים. פרנסתו היא מהחולף ומזדמן, "אִישׁ...צַיִד", וגם תפיסת הזוגיות שלו היא כזאת, "צד נשים" (רש"י על כו, לד). אפילו לעיסה היא עניין תהליכי מדי בשבילו והוא מבקש להיות מואבס כבעל-חיים לבל יצטרך להתאמץ יתר על המידה בהקדשת תשומת-לב לשלבי הביניים...

אדם כזה איננו מתאים להיות אב לעם, לבכורה הוא בז משום שהערך המוסף שבה עתיד להתגלות רק בהמשך הדורות, ומה לה ולטיפוס שאפילו ללעוס אין לו סבלנות? או כפי שהגדיר הוא עצמו: "הִנֵּה אָנוֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת", כל חיותי היא רק מההווה ולמענו, ובכורה איננה עניין להווה.

כך מְפַנה עשו עצמו את הדרך לבכור האמיתי: "בְּנִי בְכוֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמות ד, כב).

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.