לך לך תש"ף - "לך לך מארצך..." / הרבנית עדי אטינגר

"לך לך מארצך..."
רש"י: ולמה לא גילה לו (מיד לאיזו ארץ ילך)? כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה.
כתב מרן הגרי"י קנייבסקי זצ"ל בספרו "ברכת פרץ" שיש לימוד גדול מהטעם הראשון: כדי לחבבה בעיניו. כאשר אדם מחפש דבר מה וטורח בחיפושו ומשתוקק אליו זמן רב, הדבר מתחבב עליו. אילו אותו דבר עצמו היה מגיע ללא מאמץ וחיפוש אלא בקלות ובהסח הדעת לא היה הדבר חביב בעיניו באותה מידה.
ידוע לנו שדבר שעושה על האדם רושם גדול של שמחה (או חלילה עצב) הוא דבר שנשאר חקוק בזכרוננו עמוק ולאורך זמן. דבר שהשגתו אינה משמחת גם אינו נחקק בזכרון ואינו משאיר רושם.
וכך הוא בלימוד תורה: אם יגענו בלימוד התורה, התאמצנו עליו והשתוקקנו אליו, לימוד התורה הזה יחקק וישאיר רושם גדול בנפשנו. כפי שכתוב בילקוט לקח טוב: "זכרון תלמודו הוא לפי ערך רוב תשוקתו והשתדלותו להשגת התורה ולפי רוב השמחה שיש לו בהשגת דבר מדברי התורה הקדושה כן יזכור את מה שלמד".
מכאן שכדאי לנו ששמחה תהיה מעורבת בלימוד התורה שלנו, כך לימוד התורה יזכר ויותיר בנפש רושם אמיתי ולא ישאיר אותה אדישה חלילה.
ואיך משתפים שמחה בלימוד התורה?
אהה.... שאלת השאלות!
אקדים ואומר שזו שאלה שאין לי עדיין תשובה מספיק טובה אליה. גם אני עצמי עוד לומדת איך עושים זאת, וכמו כל לימוד, לעיתים אני מצליחה, לעיתים פחות, ולעיתים נכשלת בזה לחלוטין.
ובכל זאת כמה עצות:
1. כמו שכותב הרב קנייבסקי: להתייגע על התורה. לא לוותר לעצמנו, להתאמץ עליה, גם כשקשה. זה יוביל בע"ה לשמחה גדולה על כל לימוד שנסיים.
2. לחפש ללמוד את מה שמעורר את הנפש שלי, משמח אותה, שייך אליה. אם אני נמשכת לתורת החסידות עלי להרבות בלימוד התורה הזו דוקא, וכן הוא הדבר אם אני נמשכת דווקא לתורת המוסר/מידות/הלכה/תנך. עלי להשקיע הרבה בזמני בלימוד התורה שמשמחת אותי, משום שזה סימן מובהק לכך שהתורה הזו "שייכת" אלי ואל נפשי.
3. פשוט להתפלל על זה. כל דבר בעולם צריך שיתפללו עליו כדי שיקרה, בטח ובטח יראת השמיים שלנו ולימוד התורה שלנו.
שנזכה ללימוד תורה מחייה, משמח, שמותיר רושם גדול בנפש, מעדן ומזכך אותה.
שבת שלום ומבורך!

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.