פקודי תשע"ט - לרצות ולעשות / הרב יהושע וידר

התורה, כידוע, חסכנית מאד במילים. כל מילה ומילה בה נכתבה בדיוק רב ואין בה מילה מיותרת. כך נלמדים נושאים מהותיים רבים ממילה אחת הנראית לכאורה ככפל-לשון ואפילו מאות אחת, ומכתיב מלא או חסר. בסיומו של חומש שמות אנו פוגשים תופעה שנראית חורגת מאד מדרך זו – לאחר שהתורה האריכה בפירוט רב בציווי על בניית המשכן וכליו ועל הכנת בגדי הכהונה היא מספרת לנו שבני ישראל אכן קיימו את המוטל עליהם. לשם כך די היה לכאורה בפסוק אחד, משהו בסגנון "ויעשו משה ובצלאל ככל אשר ציווה ד' עליהם ויבנו את המשכן ואת כליו", אולם פסוק שכזה אינו קיים. במקומו זכינו בשתי פרשיות שלמות, שתי הפרשיות הנקראות בשבת זו – ויקהל ופקודי,  החוזרות כמעט בדיוק על פרשיות תרומה ותצוה. מדוע?

לכל מי ששאף פעם ליעד נשגב שהדרך ליישומו הינה מורכבת ותלויה בפרטים רבים מוכרות תופעות "עייפות החומר" והשחיקה. ההתלהבות והזריזות הראשוניוֹת הולכות ומתפוגגות עם התמשכות הזמן ואז מתחילים לחפש קיצורי-דרך, לעגל פינות, או בקיצור – "לחפף". המשכן הוא מקום פגישתו של עם ישראל את הקדוש ברוך הוא, מקום עבודתו. כמובן שעבודה זו, הכוללת את כל החיים, מורכבת מפרטים רבים. מלמדת אותנו התורה שאם אנו רוצים לזכות להשראת השכינה בחיינו, להפוך אותם למשכן, אין דרך אחרת מאשר דיוק בכל פרט ופרט מתוך הקפדה על התאמתו לצַו האלקי.

שבת שלום ומבורך!

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.