עקב תשע"ח - לא תחסר כל בה

פרשתנו, פרשת עקב, פותחת בשבחה של ארץ ישראל. "כִּי ה' אֱלֹוקיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוקיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

מעלתה האמיתית של ארץ ישראל היא המעלה הרוחנית, כפי שמפורש בהמשך הפרשה: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". אם כן, יש להתבונן מדוע מקפידה התורה לספר בשבחה של הארץ דווקא בהקשר של הפירות בהם נשתבחה, מעיינותיה, הברזל והנחושת?

הגמרא במסכת ברכות מביאה את הפלפלין כדוגמא לביטוי "עץ מאכל". הפלפלין הם צמח הגדל בארץ ישראל וחייב בעורלה, שטעם עצו ופריו שווים. "היה ר' מאיר אומר: ממשמע שנאמר 'וערלתם ערלתו את פריו', איני יודע שעץ מאכל הוא? –אלא, מה תלמוד לומר 'עץ מאכל'? – להביא עץ שטעם עצו ופריו שווה, ואיזה- זה הפלפלין, ללמדך שהפלפלין חייבין בעורלה, וללמדך שאין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר 'ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם, לא תחסר כל בה'."

מבאר הרב קוק (עין אי"ה ברכות ב', עמ' 176): "עיקר הדבר הוא להורות, שהמעלה השלמה שישראל ראויים לזכות בה על ידי ארץ ישראל, שיהיו במדרגה כזאת שלא די שקניינים של עושר ומותרות לא יזיק להם לשלימותם הרוחני האמיתי, כי אם יוסיפו על ידם אומץ בשלימות ודרך ה' הישרה. ומהטוב הגשמי נבוא אל הרוחני, שכמו שמצד המזג הראוי היה מקום הפלפלין בטבעם רק בארצות הקצוות, כמאמרם ז"ל: 'חוט היוצא לכוש וזורע בו פלפלין', וכוש הוא בקצה הישוב. מכל מקום אין ארץ ישראל, שהיא באמצע הישוב, חסרה כל טוב, אפילו מהדברים הראויים להיות במקומות הקיצוניים. וכן כל הטוב הרוחני של כל הידיעות והחכמות שבעולם, אע"פ שמצד מקומם ומדרגתם של הידיעות, ישנם שהם ראויים להיות אצל עמים אחרים שמיוחדים לכך, מכל מקום אי אפשר שתהיה ארץ ישראל חסרה כלום. על כן נקראת 'רבתי' בדיעות".   

ארץ הקודש, היא גם ארץ החיים. הקב"ה ברא את עולמו בהרמוניה, ולכן אין, ולא יתכן שתהיה סתירה מהותית, בין האמת לבין נעימות החיים. 'ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה', היא גם 'ארץ זבת חלב ודבש'.

חלק מתפקידנו בדור הגאולה, הוא ליצור מחדש, לאחר שנות גלותנו הארוכות, את החיבור בין עולם הקודש ועולם החול, בין העושר והקניינים הרוחניים, בין האמת והחיים. חיים ברוחב הדעת בארץ ישראל, רק מסייעים לבניין הרוחני ומשלימים אותו. זה פשר הביטוי "לא במסכנות תאכל בה לחם". האכילה לא נעשית מתוך נמיכות דעת ונפש, אלא להיפך- מתוך רוחב וגדלות.

בתקופה זו, בה אנו יוצאים לטייל ולנפוש בארצנו האהובה, מזדמנת לידינו הזכות לחוש באופן בלתי אמצעי את מתיקותה של ארץ ישראל, את נופיה הקסומים והעושר המצוי בה, שנובע מעומק קדושתה, מתוך הידיעה שאכן זוהי "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

יה"ר שנזכה לראות בשבחה של ארצנו הקדושה, לאכול מפירותיה המתוקים, לשבוע מטובה, כפי שמבאר הב"ח (-בית חדש) על ה"טור", שהשכינה מצויה בפירות הארץ, ומתוך כך "ונברכך עליה בקדושה ובטהרה", אמן.

שבת שלום ומבורך!

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.