צו תשע"ח - זאת תורת העולה

פרשת צו, ממשיכה בפירוט הקרבנות השונים, ובאופן ההקרבה למעשה. בראש הקרבנות- מתואר קרבן העולה. "זאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה, על המזבח, כל הלילה עד הבוקר, ואש המזבח תוקד בו".

קרבן התמיד, המוקרב בכל יום בבוקר ובין הערביים, הוא הנפוץ שבקרבנות העולה.

ננסה להתבונן בעניינו של קרבן התמיד, לאורו של הרב קוק זצ"ל, מתוך פירושו לפרשת הקרבנות בסידור עולת ראי"ה.

"התוכן הרוחני, המצטייר בלב האומה ונפשה, מהשפעתה של העולה הזאת, התמידית, המשותפת לכללות האומה כולה, מתוך שהיא באה משקלי ציבור- תוכן זה הוא תורה שלמה, שאורות קודש ממקור חייה של האומה, מכל תפארת זיו נשמתה, מופיעים ממנו על הכלל ועל הפרט. הנה זאת, העניין המושג וניצב בציור חי ומלא בתוך נשמתנו- היא תורת העולה".

ענין העולה, הוא יסוד התורה כולה. עולת התמיד, באה מתרומת הציבור ולא מאדם פרטי כזה או אחר, צדיק ככל שיהיה. זהו האור המיוחד לכלל האומה, שהוא גדול ומתמיד יותר מכל אור פרטי.

ממשיך הרב, ומבאר כי האש של המזבח, עליה עולה הקרבן, היא ביטוי לקדושה האלוקית הסגולית, המרוממת את כל הכוחות החומריים שבמציאות. "זו היא העולה ממש, ככוחה האצילי...שהיא עולה על המוקד הקדוש, מזדככת בכח אש הקודש, ומורה היא, וגם פועלת, לזכך את כל הטבעים והמזגים הגופניים של כל החיים, הקשורים במפעל קדושה זו...כי אש המזבח, אש הקודש, העולה למעלה, ואהבת ה' בוערת בה בתכונה של שלהבתיה, חיה ופועלת, תוקד בו. כח קדוש זה, הוא המעלה ומעדן את הכל, ומשלים בלהבי קדשו את תורת העולה, בכללה ופרטיה, בכל הליכותיה ותוצאותיה, ואש המזבח תוקד בו".

בהמשך הפרשיה, מדגישה התורה: "והאש על המזבח תוקד בו, לא תכבה". מדוע כל כך חשוב לתורה שהבערה של המזבח תהיה תמידית? כידוע, גם כאשר לא היו מוקרבים קרבנות על גבי המזבח, הוסיפו הכהנים עצים כדי שהאש תבער תמיד. מה המשמעות הפנימית של עניין זה?

ממשיך הרב: "רושם גדול יש לנו כאן, שגם אחר שנתפשטו החיים מתוך מרכז הקודש, וניו לחיים חילוניים(-חיי חול), עסוקים בצרכי החומר הפעוטים, ירדו מרום מעלת הנצח, לעסוק בצרכי הזמן של יום יום, של חיי שעה, הנה אש הקודש בוערת היא בלב. זאת היא סגולת אש המזבח, הפועל מרחוק על כל נשמה בעם ה', כי האש על המזבח תוקד בו, לא תכבה. כי מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, ונהרות לא ישטפוה".

האש הקבועה שעל המזבח, מחדדת לנו את האש התמידית שיוקדת בתוכנו ללא כל הפסק. הנקודה הפנימית שבנשמה, של הפרט ושל האומה, אינה תלויה בשום פעולה חיצונית, היא זו המבטיחה את הקשר לעולם הקודש, גם כאשר האדם עוסק בחיי החול ובצרכי הזמן.

בסיום הפרשיה, חוזרת ומדגישה התורה: "אש תמיד תוקד על המזבח, לא תכבה". מה פשר החזרה הזו?

מוסיף הרב: "הקדושה התמידית, יסוד מעלת התדיר, זהן עניין מיוחד במעלת הקודש, שיש לה אותו האופי, המציין אותה בהליכתה המסודרת, האיטית, הבלתי פוסקת. היא שומרת על קדושת החיים מלהיכשל בכח הנטיות המשפילות את ערך האדם, הדבקות בטבע החיים והבשר, ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים, ומרימה אותם תמיד, בלא הפסק, מדרגה אחר מדרגה, בקו ישר".

כיצד נוכל אנו, לשמר ולהאיר את הקדושה התמידית, את השאיפות הרוחניות שלנו, גם כאשר אנו עוסקים בצרכי שעה?

מסיים הרב: "ולשם קביעות אור קדוש זה , בתוכיות האומה כולה, בשבילה, ובשביל היקום כולו, באה מצוות התמיד, שהתפילות התדיריות, מידי יום ביומו, יונקות ממנה את לשד הקודש שלהן. תפילות- כנגד תמידים תקנום".

התפילה, התמידית והשגרתית, הקבועה בזמנה ובנוסח, היא המשמרת בנו את הקשר התמידי אל עולם הקודש, אל עולם השאיפות הרוחניות, גם בתוך חיי השעה. לכן מכונה התפילה בחז"ל "צרכי שעה"- היא זו השוזרת את חיי השעה אל המטרה האמיתית שלהם, אל המגמה העליונה- קרבת אלוקים.

שבת שלום ומבורך!  

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.