ויצא תשע"ח - אין זה כי אם בית אלוקים

בפרשתנו, פרשת "ויצא", יוצא יעקב למסע ארוך, מסע ממנו ישוב לאחר עשרים שנה בבית לבן הארמי, חמוש בכוחות מעשיים ובכישורים להנהיג את בית ישראל.

בצאתו לדרך, מגיע יעקב להר המוריה. "ויפגע במקום, וילן שם כי בא השמש". לאחר הלילה, בו ראה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בסולם המוצב ארצה, וראשו מגיע השמיימה, מתעורר יעקב משנתו ואומר: "מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמיים". בהמשך, הוא נודר נדר לה', "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה תהיה בית אלוקים, וכל אשר תתן לי עשר עשרנו לך".

חז"ל דרשו את החידוש שבדבריו אלה של יעקב: "והלכו עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב...לא כאברהם שקראו 'הר', ולא כיצחק שקראו 'שדה', אלא כיעקב שקראו 'בית'."

מה החידוש הגדול שבכינוי 'בית' ביחס למקום השכינה?

מבאר הרב קוק: "שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבעים בה במורשה נפלאה, והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה, עדות לישראל, ואמר 'האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלוקים'- לא כאברהם שקראו 'הר' ויצחק שקראו 'שדה', שאינו מובדל במחיצות, אבל הבית- מובדל הוא, מורה על התייחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ה' דורש אותה ".

הדימוי "בית" מבטא הבדלה, אינטימיות, הפרדה והתכנסות. יעקב מחדש באומה הישראלית את יסוד ההבדלה מן האומות, את העיקרון על פיו יגדיר בהמשך בלעם הרשע את עם ישראל: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". יעקב מכניס את השכינה פנימה, אל המקום השמור אך ורק לבני הבית, לקרובים ביותר אל המלך, ליושבים ראשונה במלכות.

ובכל זאת, לא נתבלבל. ההבדלה אותה מוביל יעקב ומוריש לזרעו, אינה הבדלה מהותית ומוחלטת. זוהי הבדלה זמנית, במגמה לחבר ולהתכלל בהמשך הדרך עם כל משפחות האדמה, כפי שממשיך הרב: "ומכל מקום, דווקא נחלתו של יעקב היא בלא מיצרים, שההתייחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התייחדות של טמיעה בפרטיות...כי אם התרכזות למען הוסיף כח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. על כן, דווקא יאמרו עמים רבים 'לכו ונעלה אל הר ה', אל בית אלוקי יעקב'. זאת היא תורת החיבור של שני הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו, בתור מרכז, להכין כח מלא בעד הכלל."

לעיתים, דווקא ההתכנסות וההתמקדות פנימה, אל תוך הבית והמשפחה, היא זו המעניקה את היכולת לתקן את רשות הרבים ביסודיות ובשלמות.

וברוח ימי החנוכה, מלכות יוון ניסתה לשבור את הבית והמשפחה היהודית, ולכן גזרה על ישראל את גזירת הבריח- האיסור לנעול את הדלתות בבית, איסור שנועד לקעקע את העדינות והצניעות הישראלית. דווקא מול מזימה זו, קבעו חז"ל את מצוות הדלקת נר חנוכה בפתח הבית, "נר איש וביתו", במגמה לחזק את היציבות והחוסן המשפחתי, ולאפשר לבית להאיר באור בהיר את רשות הרבים.

יהי רצון שנזכה לבניין שלם בתוך הבית פנימה, ומכוחו יאירו גם המעגלים החיצוניים.

שבת שלום ומבורך!  

 

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.