פרשת אחרי מות קדושים תשע"ז

ונטעתם כל עץ מאכל

השבת נקרא את פרשות "אחרי מות-קדושים", בהן מדריכה אותנו התורה כיצד לזכות לקדושה, במישור הפרטי ובמישור הכללי. פרשת "אחרי מות" עוסקת בדיוק הנדרש מהבאים אל הקודש, ופרשת "קדושים" עוסקת בעיקרה במצוות בין אדם לחבירו, שהן הדרך להתכלל בכלל ישראל קדושים.

פרשת "קדושים" משופעת במצוות ופרטים רבים, ובין השאר עוסקת בכניסה לארץ. "וכי תבואו אל הארץ, ונטעתם כל עץ מאכל. וערלתם ערלתו את פריו, שלוש שנים יהיה לכם ערלים, לא יאכל. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הילולים לה'. ובשנה החמישית תאכלו את פריו..."

מבאר "אור החיים" הקדוש: "ג' מצוות נאמרו כאן. א'- ביאת הארץ, על דרך אומרם 'הכל מעלין לארץ ישראל'. ב'- לנטוע כל עץ מאכל, לשבח הארץ. ג'- לנהוג שני ערלה.                                      
עוד ירמוז באומרו 'וכי תבואו אל הארץ', שלא תהיה הכוונה לתיאבון המורגשות(-החושים הגשמיים), אלא תהיה כוונת הביאה אל הארץ- לחיבוב ולחשק הארץ הקדושה אשר בחר ה' בה...ואולי שרומז באומרו 'עץ מאכל' על בני תורה, שגם הם נקראו נטעים...ונקראים גם כן עץ, דכתיב 'כימי העץ ימי עמי', ויצו ה' שתהיה עיקר הכנסת הארץ- לנטוע בה עץ מאכל, שהם בני תורה, כי אוירה של ארץ ישראל מחכים ומטהר הנפש, ונקרא בן תורה 'עץ מאכל', כי ממנו מזון לנפש".

הבסיס לירושת הארץ ולנחלתה, הוא הבסיס הרוחני. דווקא בזמן ירושת הארץ, עלינו לזכור היטב את תפקידנו וייעודנו, ולא להסתפק בישיבה "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". לכן, המצווה הראשונה בה אנו מצווים בכניסתנו לארץ, היא נטיעת עץ מאכל- ביסוס העולם הרוחני על ידי תלמידי החכמים שבדור, שהם המעניקים יציבות וחוסן לאומה.

לכן, כאשר המרגלים נשלחים על ידי משה רבנו לתור את הארץ, הם מצווים לראות "היש בה עץ אם אין", ומפרש רש"י: "אם יש בה אדם כשר, שיגן עליהם בזכותו". העץ מגן על הארץ, ובני התורה הם החוסן הפנימי של עם ישראל.

הדברים קשורים מאד לדבריו של "אור החיים" הקדוש בפרשה הקודמת, פרשת "מצורע". כאשר נטהר המצורע, נדרש הכהן לקחת שתי ציפורים חיות טהורות, לשחוט אחת, ולשלח את האחרת על פני השדה. מבאר שם "אור החיים" הקדוש: "שתי ציפורים חיות טהורות- הן שני משיחים, ונקרא 'ציפור'- כי כן יתכנו נשמות העליונות כידוע, ועוד מצינו שיתכנה הגואל לציפור...ומצינו שאמרו ז"ל ששני משיחי ישראל הם משיח בן אפרים(-בן יוסף) ומשיח בן דוד. ובתחילה, יתגלה משיח בן אפרים , וימות, ואחר כך יתגלה משיח בן דוד...ואמר 'ושחט' כאן- רמז להריגת משיח בן אפרים במאמרו יתברך, 'אל כלי חרש על מים חיים'- בשביל כפרת העם פדיון נפשם, וכינה אותם 'כלי חרש'- שנשארו ככלי חרס שעומד לשבירה, לצד גרעון התורה, המתייחסת ל'מים חיים', על סיבת שאין בישראל תורה, ועל זה תשחט הציפור האחת...וממוצא דבר אתה למד, שאם יהיה בהם תורה- לא ימות הצדיק, ותמצא שכתב האריז"ל שצריך לכוון בתפילה הקבועה, להתפלל על זה הצדיק שלא ימות, כי באמצעות התפילה- יתרבה זכותו, ויעמוד חי, ותבוטל גזירת מוות ממנו".

תחיית האומה בארצה מתרחשת בשני שלבים- תחיה לאומית, ולאחריה תחיה רוחנית. התרחיש הקשה, מתאר את התהליך כשני שלבים נפרדים, כשביניהם משבר עמוק של מוות משיח בן יוסף, כלומר- קריסה של התחיה הלאומית במשמעותה החילונית. רק מתוך המשבר- צומחת הקומה השניה, התחיה הרוחני, בחינת משיח בן דוד.

תפקידנו, על פי דברי "אור החיים" הקדוש, הוא למנוע את הרג משיח בן יוסף, לחזק את התחיה הלאומית כדי שתהיה בסיס לתחיה הרוחנית. הדרך להצלת משיח בן יוסף, היא "נטיעת עץ מאכל" בארץ- ביסוס עולם התורה והרוח, כדי שיהיה קיום לבניין הלאומי.

בשבוע בו חגגנו את עצמאותנו ותחיית האומה, נתפלל להעמקת הנטיעות הרוחניות בארצנו, בכלל ישראל וגם בנו באופן אישי, כדי שהן יהיו היתדות היציבות של הבניין כולו.

שבת שלום ומבורך!    

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.