אירועי עמונה התשע"ז

                                                                                    מוצש"ק "וישלח", ה'תשע"ו

עלה נעלה וירשנו אותה

אנו נמצאים בשעה קשה, וזקוקים לרחמי שמיים מרובים. בשעות אלה, כאשר נערכות הכנות אחרונות לקראת הרס הישוב עמונה, וכולנו מתפללים שבסופו של דבר הממשלה תתעשת ויימצא הפיתרון שימנע חורבן ישוב פורח בארץ ישראל, אני מבקש לשתף אתכן במחשבות סביב סוגיה חשובה זו.

ראשית, חשוב לי מאד להדגיש: אנו נמצאים בעיצומו של תהליך מופלא של שיבת ישראל לארצו והפרחתה מחדש, לאחר אלפיים שנות גלות. שום אירוע נקודתי או מערכתי, קשה וכואב ככל שיהיה, אינו מטיל שום צל של ספק על התהליך כולו. אנו מודעים למורכבות התהליך, וכבר חז"ל למדונו שבדור הגאולה "אור וחושך משמשים בעירבוביה". עלינו לזעוק, למחות ולנסות לתקן את הטעון תיקון, אך איננו מתייאשים. ההיפך הוא הנכון- ככל שהאמון שלנו ברבש"ע גדול יותר- כך המחאה תקיפה ובהירה יותר. הצער גדול, אך עם זאת התקווה לתיקון ולאור בקצה חזקה יותר.

שנית, דווקא לאור ההבנה העמוקה של תהליך הגאולה, עלינו לעשות ככל יכולתנו לתקן את הסיבוכים הנלווים לתהליך, ולהוסיף כוחות חיוביים, בהתבוננות נכונה ובמעשים נכונים, כדי לסייע לזירוז התהליך, בבחינת "אחישנה".

העוולה שבהחלטה המקוממת להרוס את עמונה זועקת לשמיים. יסוד הקלקול שהוביל אותנו עד הלום, אינו בג"ץ וגם לא "שלום עכשיו". יסוד הבעיה הוא חולשה לאומית נוראית, שמונעת מעם ישראל להפנים את חזרתו אל ארץ אבותיו. זכינו, לפני חמישים שנה, לשוב אל חבלי ארצנו הקדושה ביהודה, שומרון, חבל עזה, מדבר סיני ורמת הגולן. כחלק מצלקות הגלות, נתקפנו חרדה ולא השכלנו להכריז כבר אז, קבל עם ועולם, ששבנו את מולדתנו. חולשה זו, שבאה לידי ביטוי בחוסר היכולת שלנו להכריז על ריבונותנו בחבלי ארץ אהובים אלה, הזמינה את אויבינו לתבוע מאיתנו נסיגות, פעם אחר פעם.

לאור אותה חולשה, נקטו כל ממשלות ישראל, מימין ומשמאל, מדיניות של "התיישבות חרישית". הוקמו ישובים, בעידוד ותמיכה כלכלית של ממשלות ישראל, אך ב"חתימה נמוכה", כלומר דרך קבלני מזנה כדוגמת החטיבה להתיישבות, המועצות האיזוריות, תנועת "אמנה" ועוד כהנה וכהנה פתרונות, כאשר הממשלה מממנת אך אינה מוכנה, ואולי אינה מסוגלת, לעמוד בראש מורם ולומר שהדבר נעשה מטעמה. כך, התגלגלו הדברים מאז ראשית ההתיישבות, וזו גם הסיבה המרכזית לניכור שמרגישים אזרחים רבים במדינה כלפי מפעל ההתיישבות, שנתפס אצל חלק מהציבור כמהלך פיראטי של בריונים. בהקשר זה, "חוק ההסדרה" הוא בשורה של ממש, כאשר סוף סוף כנסת ישראל מכירה בהתיישבות כעובדה מוגמרת, ובציבור המתיישבים ככאלה שנשלחו מטעמה, ולא מטעם עצמם. בעניין זה, הרס עמונה הוא עוולה חמורה כלפי תושבים אידיאליסטים, שנשלחו ע"י ממשלת ישראל ובמימונה, ומוצאים את עצמם בודדים בחזית.

נקודה נוספת, חשובה לא פחות, הוא העיוות הגדול בעניין מקומו של בית המשפט בתוך הנהגת המדינה. כולנו למדנו באזרחות על חובת הפרדת הרשויות, כאשר הרשות השופטת אינה מחליפה את זו המחוקקת או המבצעת. בשנים האחרונות, במיוחד בהנהגתו של השופט אהרן ברק, ניתנה פרשנות מרחיבה עד מאד לתפקיד הרשות השופטת, פרשנות שהפכה אותה למכתיבת מדיניות כמעט בלעדית, ורוקנה כמעט לחלוטין את סמכותה של הכנסת והממשלה. יש להדגיש: חוק וסדר הם נדבך חשוב בתפקודה התקין של מדינה, אך שלטון עריץ של בית המשפט מונע מהמדינאים ליישם מדיניות. מדינאי הוא איש חזון, ונבחר כדי לממש את חזונו. כאשר בית המשפט חורג מתחומו ומשתלט על השיח השלטוני- הדבר מחליש מאד את הממשלה ואת המדינה.

ומעל כל העוולות שתוארו לעיל, עומדת השקפת עולם יסודית. ישנה אג'נדה ברורה של ארגוני שמאל קיצוני, בתמיכה פעילה מאסיבית של גורמים אירופיים, שמטרתם אחת- לרוקן את הזיקה היהודית של המדינה. הדבר מתבטא בשיח החברתי כנגד השבת והמסורת, במישור הבטחוני מול צה"ל, וכמובן גם בהקשר של ישוב ארץ ישראל. זוהי מלחמה של ממש, כנגד ערכים יהודיים וישראליים, מלחמה מאורגנת, ממומנת ומתוזמנת היטב שמטרתה אחת- הרס המדינה היהודית ויסוד "מדינת כל אזרחיה". עלינו להכיר בכך, כדי לכוון את כוחותינו לכיוון הנכון. ככל שנכיר יותר את שורש הבעיה, כך יקל עלינו להציע פיתרון מדוייק ויעיל, לטווח הארוך.

 

אם כן, מה עלינו לעשות?

כמה מחשבות וכיוונים, המתאימים לענ"ד לכל אחת ואחת, בפרט לאור העובדה שבנות אינן צריכות, לענ"ד ולדעת גדולים ממני, להשתתף בפועל במחאה ובמאבק כנגד פינוי מול כוחות המשטרה והצבא. הדבר עלול לפגוע באופן קשה בצניעות, ולהותיר משקעים נפשיים שליליים, ולכן אנו נדרשים לאמץ את הגדרת חז"ל ש"איש דרכו לכבוש, אשה אין דרכה לכבוש".

 נחלק את המחשבות לשלושה חלקים: תשובה, תפילה וצדקה, וננסה לציין נקודות מעשיות להתחזקות בכל חלק.

  1. תשובה

א.      כל ערכי החיים שלנו נובעים מהתורה. כשיש חולשה בערך מסויים, אפשר לפתור אותו נקודתית, ואפשר להתמודד מערכתית. חז"ל למדונו שכאשר יש זיהום, במישור הגופני או הרוחני, יש להתחיל בניקוי של בחינת צד ימין- החזון והשורש, ורק אח"כ לעסוק בצד שמאל- הישום המעשי. כל החולשות במישור הלאומי, הביטחוני והציבורי- נובעות מחולשה וחוסר בירור מספיק במישור הרוחני. לכן, יש להתחזק בלימוד התורה, ובפרט בסוגיות הקשורות למצוות ישוב ארץ ישראל, חיבתה וכבודה. כאשר התודעה תהיה עמוקה ושלמה יותר- יקל עלינו להסביר ולחבר אותה למעגלים נוספים בציבוריות הישראלית, ובכלל זה- למנהיגינו הפוליטיים בממשלה ובכנסת. 

נקודה להתחזקות מעשית:  לימוד קבוע בעניין חיבת ארץ ישראל, מתוך ספר "אם הבנים שמחה", "קול התור", או כל ספר אחר העוסק בעניין זה.

ב.          כשיש חולשה בעניין מסויים- יש לחזק אותו במיוחד, ולהתחיל מאיתנו. העובדה                 שממשלת ישראל עומדת חסרת אונים מול בג"ץ, מבטאת חלישות ורפיסות בעניין ישוב ארץ ישראל. לכן, עלינו להתחזק יותר בחיבת הארץ, לדבר בשבחה של ארצנו ולעשות פעולות שמבטאות את זיקתנו לארץ.

נקודה להתחזקות מעשית: לאחרונה אני מזהה תופעה מדאיגה, ההולכת ומתרחבת, של לגיטימציה ליציאה מהארץ לצורך טיול. אינני רוצה להיכנס לשיקולים ההלכתיים סביב הנושא, אין זה סוד שרוב ככל הפוסקים אוסרים יציאה מהארץ לטיול. דווקא בשעה בה אנו כואבים את חולשת הממשלה, עלינו להתחזק בעצמנו באהבת ארץ ישראל, ולהתאזר בגבורה שלא לצאת מהארץ שלא במקום צורך אמיתי דחוף, כפי שהתירו הפוסקים(- לישא אשה, ללמוד תורה ולפרנסה). יש לומר בפה מלא- איננו עוזבים את ארצנו, גם לא לטיול וגם לא באופן זמני. הדבר יחזק אצלנו את הקשר לארץ, וישפיע גם על מעגלים סביבנו.

  1. תפילה

 "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם- אל יתייאש מן הרחמים". בשעה קשה זו, בה אויבינו מחככים ידיים בהנאה למראה חולשתנו זו, עלינו להתחזק בתפילה עבור כלל ישראל, ובפרט עבור מנהיגינו, שהקב"ה ישלח ברכה ויתקנם בעצה טובה, שתוסיף חוסן לאומי ולא, חלילה, להיפך. בנוסף, צריך להתפלל עבור גיבורי עמונה, שהקב"ה ימלא אותם בכוחות ותעצומות נפש, לעבור את הניסיון הזה בשלום.

נקודה להתחזקות מעשית: לומר פרק כ' בתהילים לאחר התפילה, ולהוסיף ב"שמע קולנו" תפילה לחיזוק אחיזתנו בארץ ישראל, ובעמונה בפרט.

  1. צדקה

צדקה אינה רק בממון, היא בנין אב לפעולות מעשיות שיש לנקוט כדי לתקן עוולה. במישור המעשי, יש לנקוט בפעולות המבטאות את היתרון שיש לבנות בוגרות. ההבנה שהבעיה אינה של תושבי עמונה אלא של כולנו, והפנמת העובדה שאנשי עמונה הם שליחי ציבור במלוא מובן המילה, היא היסוד לכל פעולה. אחד מקנייני תורה הוא "נושא בעול עם חבירו", כשהכוונה לכל עול, קל וחומר לעול שהוא מלכתחילה של כולנו. לכן, עזרה זו או אחרת אינה בגדר חסד, אלא שותפות הנובעת מערבות בסיסית.       

 

ויה"ר שנזכה לישועת ה', ולנחלה בלי מיצרים וללא קטרוגים מבית ומחוץ, אמן.

 

רונן טמיר

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.