פינוי עמונה תשע"ז

בס"ד                                                                                         ערש"ק "בא", ה'תשע"ז

 

בוגרות יקרות,

הלב דואב למראה ההרס והחורבן בישוב עמונה.

העוול והאיוולת זועקים לשמיים, ישוב פורח שהופך שממה עקב תביעת סרק וירטואלית בשם בעלים גוי בלתי ידוע, ובהסתמך על מסמכים ירדניים פיקטיביים.

משפחות חלוציות ואידיאליסטיות, הנאלצות להיעקר מנחלתם ולהיקרע מביתם, רק בשל אוזלת יד של ממשלת ישראל שלא מצליחה לומר בפה מלא: זה ביתנו, זו ארצנו, לכאן הגענו לאחר אלפיים שנות גלות ונדודים על מנת להישאר לנצח.

יש המטילים את האשמה על שוטרי מג"ב ויס"מ שנוהגים באחים כבאויבים. יש המעמיקים יותר ומאשימים את בית המשפט העליון, שיושב במגדל השן ופוסק באופן המנותק מערכי הנצח וממעיין החיים שלנו. יש הרואים את האשם בממשלת ישראל שסירבה במשך חמישים שנה להכריז ריבונות על יהודה ושומרון.

אכן, יש אמת בכל הטענות הללו. היינו מצפים ליותר סובלנות ואחווה מצד השוטרים, בוודאי היינו מצפים ליותר תבונה, צדק ומבט מעמיק של שופטי בג"ץ. ברור שיש אחריות להנהגה הפוליטית לנהל את מדינת היהודים מתוך מבט אידיאולוגי יותר, המחובר לשורשינו ההיסטוריים.

אך מעל הכל, האחריות לבניית עולם הערכים של עם ישראל מוטלת על בית המדרש.

"וילך הוא(-דוד) ושמואל, וישבו בניות. וכתיב: הנה דוד בניות ברמה. אמר רבה: וכי מה עניין ניות אצל רמה? אלא, שהיו יושבים ברמה, ועוסקין בנויו של עולם"( ילקוט שמעוני, שופטים תתק"י)

בעצומה של בריחת דוד משאול, באחד מרגעי השפל הגדולים של מלכות ישראל, יושב דוד ועוסק, יחד עם שמואל הנביא, בבניין בית המקדש. לעיתים, דוקא כאשר ההווה מעורפל ומסובך, יש לשאת מבט אל הנצח, אל האופק הרחוק, וממנו לשאוב כוחות להתמודדות מול אתגרי ההווה.

הגמרא במסכת שבת דנה באופן בו יש להתרחץ ולהתנקות מזוהמה, פיזית ונפשית. "כשהוא רוחץ- רוחץ של ימין ואחר כך של שמאל. וכשהוא סך- סך של ימין ואחר כך של שמאל". מבאר הרב ( עין אי"ה שבת ב', עמ' 82): "לפעמים, כשמתחילים לטהר כח קטן צדדי, עולים איתו עד מרומי הטהרה. אבל לא יהיה דרך זה בטוח כל זמן שהיסוד ממנו הכוחות נובעים, ועליו נסמכים- מעורב הוא בפסולת, באבק של זוהמא וסיגים מרובים. על כן, זאת הדרך הישרה- להתרומם אל הכוחות היסודיים, אל המקום שמשם הכוחות הצדדיים נובעים, אל מכון החיים, ולטהר את היסוד העיקרי".

אם מעוניינים בפיתרון כולל, במענה לדורות, חובה להגיע אל השורש ולתקן שם. כל תיקון צדדי, הגם שיעניק שקט לזמן מסויים- לא משנה את המפה האיסטרטגית. לכן, מתחילים בניקיון דוקא מצד ימין, הצד המסמל בגוף האדם את המקור והשורש, ולא מצד שמאל, המסמל את הפרטים המעשיים.

ממשיך הרב: "כשמוסיפים אומץ מן הצד, לכוחות הצדדיים המלווים את העיקריים, לפעמים הכוחות העיקריים גם כן מתעלים. אבל על פי רוב, כיוון שהיסוד הוא חלוש- מתרופף גם כן העוז הנמצא בכח המבונה עליו. יסוד אומץ הרוח בנוי על פי אומץ הדעת, על פי הכרת הצדק הפנימי, הטהרה העצמית שבתוכיות הנשמה. וכל זמן שהחטא מצוי- הפחד והכשלון סובב את הרוח, ואין תועלת בגבורה ארעית".

 תעצומות הנפש מבוססות על עולם ערכי מבורר, על אידיאל מדוייק. לכן, התיקון האמיתי לא יכול להישאר במישור הפרקטי, אלא חייב להופיע מבפנים, מבירור יסודי של עולם ערכי הנצח שלנו. זהו בדיוק התפקיד של אנשי הרוח, אנשי התורה שבדור, לסמן את הקווים הארוכים, ומתוכם לגזור את ההתנהלות המעשית בפיתולי הדרך.

אין הכוונה לפטור מאחריות את שרשרת הפיקוד, וכמובן שאין להתעלם מהצורך לתקן את התקשורת, בית המשפט והפוליטיקה. הכל חשוב, אך יש חשוב יותר. הבניין הרוחני של סולם הערכים אמור להיבנות מתוך בית המדרש, ועל כך מוטלת עלינו אחריות גדולה, שהיא זכות היסטורית, לייצר אמירה מסודרת ומבוססת של תורה, ביחס לחיינו הציבוריים כאומה בארצה.

מתוך השורש הבריא הזה, יצמחו ענפים פוליטיים, תקשורתיים ומשפטיים רעננים, הראויים לדור גדול כשלנו.

גם במישור האישי, יש להתחזק בהעמקה בלימוד תורה בקביעות, ובאהבה אמיתית לארץ ישראל- מתוך מקום של תורה, של נצח. ככל שעולם הערכים שלנו יהיה מבורר יותר, כך נוכל להתאזר בגבורה למול האתגרים החשובים שעוד נכונו לנו.

יהי רצון שנזכה לראות, בקרוב, את עמונה בנויה ומשגשגת, את ארץ ישראל פורחת ומיושבת בעוד רבבות אלפי ישראל, ואת השכינה שבה לציון בבית חיינו,אמן.  

   

 

אנא הקפידו על שפה נאותה, לא כל התגובות תתפרסמנה.